B"H
   Home About Us Book Store Online Audio Chassidus Via Telephone


Rambam
3 Chapters Per Day

Friday, 21 Shevat, 5777
February 17, 2017

20 Shevat, 5777 - February 16, 201722 Shevat, 5777 - February 18, 2017

הלכות ערכים וחרמים פרק ה

א) המקדיש שדה אחוזתו -- מצוה עליו לפדותה הוא, שהאדון קודם; ואם לא רצה, אין כופין אותו. במה דברים אמורים, בזמן שמצות יובל נוהגת -- שאם יגיע יובל ולא יגאלנה, תצא לכוהנים, כמו שביארנו.

ב) אבל בזמן שבטלו היובלות, שהרי אינה יוצאת לכוהנים, אלא סופה להיפדות לעולם -- כופין את האדון לפתוח בה תחילה, והיא נפדית בשווייה כשאר ההקדשות. אם נמצא מי שמוסיף עליו וגואל אותה, יגאל; ואם לאו, אומרין לו, הגיעתך, וייתן מה שאמר. ואינו פותח בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהיה החומש שמוסיף פרוטה.

ג) [ב] רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו, או ללוות, כדי לפדות שדה זו שהקדיש -- הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג; והוא קודם לכל אדם. וכן אם רצה לגאול חצייה, גואל -- מה שאין כן במוכר להדיוט: זה חומר בהדיוט, מבהקדש.

ד) [ג] המקדיש את ביתו, או את בהמה טמאה שלו, או שאר מיטלטלין -- הרי אלו נערכין בשווייהן, בין טוב ובין רע. ואם פדה אותן המקדיש, או אשתו, או יורשו -- מוסיף חומש; וכופין את הבעלים לפתוח ראשון. והדמים לבדק הבית.

ה) בין שהיה הבית בבתי ערי חומה, בין שהיה מבתי החצרים -- הרי זה נגאל לעולם. [ד] גאלו אחר מיד ההקדש -- אם היה בית עיר חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חודש, נחלט; ואם היה בית החצרים, והגיע היובל והוא ביד הגואל -- חוזר לבעליו ביובל.

ו) [ה] המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית -- אף על פי שעבר על עשה, מה שעשה עשוי, וחלה קדושה עליה, ונפדית כשהיא תמימה; ומעריך אותה הכוהן בדמיה, והדמים ייפלו לבדק הבית. ואין הפודה אותה פודה אלא על מנת להקריבה למזבח, למה שהיא ראויה -- שכל דבר הראוי למזבח, אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

ז) [ו] ומניין שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית, שנאמר "ושור ושה, שרוע וקלוט -- נדבה תעשה אותו" (ויקרא כב,כג) -- מפי השמועה למדו, נדבה לבדק הבית. וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים, שאין מקריבין בעל מום למזבח; ונאמר "אותו", אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית, ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית. ולאו הבא מכלל עשה, הרי הוא כעשה.

ח) [ז] המקדיש את בהמתו סתם, או שהקדיש את נכסיו סתם -- רואין: כל בהמה תמימה הראויה להקריב על גבי המזבח -- זכרים יימכרו לצריכי עולות, ויקריבו אותן עולות; והנקבות יימכרו לצריכי שלמים, ויקריבו אותן שלמים; והדמים, ייפלו לבדק הבית -- שסתם הקדשות לבדק הבית. ועל זה נאמר "ואם בהמה, אשר יקריבו ממנה קרבן לה' -- כול אשר ייתן ממנו לה', יהיה קודש" (ויקרא כז,ט), כלומר כל הראוי ליקרב על גבי המזבח, יקרב.

ט) [ח] הקדיש נכסיו סתם, והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח -- יימכרו לצריכי אותו המין, ויקריבו אותן; והדמים יילקח בהן זכרים, ויקרבו עולות.

י) [ט] ומפני מה יקרבו דמי אלו עצמן, ודמי הבהמה התמימה ייפלו לבדק הבית -- לפי שהבהמה הקדושה למזבח, אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר, והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו, אין להן פדיון: שנאמר "והעמיד את הבהמה, לפני ה'. והעריך הכוהן אותה" (ויקרא כז,יא-יב) -- כל שישנו בכלל העמדה והערכה, יש לו פדיון; וכל שאינו בכלל העמדה והערכה, אין לו פדיון.

יא) [י] הקדיש נכסיו סתם, והייתה בהן הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן, עד שיחזרו וייקחו אותה, כמו שביארנו בשקלים -- הרי זו תינתן לאומנין בשכרן, כמו שעושין במותר הקטורת. וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסממני הקטורת.

יב) [יא] המקדיש בהמה תמימה למזבח, ונפל בה מום ונפסלה -- הרי זו נערכת ונפדית; ועל זה נאמר "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' -- והעמיד את הבהמה..." (ויקרא כז,יא); ויביא בדמיה, קרבן אחר כמותה.

יג) [יב] כל המקדיש בהמה בחיים, בין טמאה בין טהורה, בין קודשי בדק הבית בין קודשי מזבח שנפל בהן מום, או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר -- הרי זו צריכה העמדה בדין, שנאמר "והעמיד את הבהמה" (ויקרא כז,יא); לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתיערך ותיפדה, אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר. אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית, הרי זו תיפדה כשאר מיטלטלין.

יד) [יג] שחט בה שניים או רוב שניים, ועדיין היא מפרכסת -- הרי היא כחיה לכל דבריה, ונערכת; והרי היא בכלל "והעמיד... והעריך" (ויקרא כז,יא-יב), עד שתמות.

טו) [יד] המקדיש בהמה תמימה לדמיה, הרי זו נתקדש גופה. כיצד, האומר דמי בהמה זו הקדש למזבח, היא עצמה תיקרב. הקדיש אחד מאבריה לדמיו, ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח -- הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה; ולפיכך תיקרב, ולא תיפדה. [טו] וכיצד עושין, מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה; ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר. ואם היה אבר שהנשמה תלויה בו, פשטה קדושה בכולה.

טז) הייתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב, והקדיש אבר מאבריה לדמיו, בין שהנשמה תלויה בו, ובין שאין הנשמה תלויה בו -- לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד. כיצד, כגון שאמר דמי רגל פרה זו, או דמי ליבה הקדש למזבח -- הוא והקדש שותפין בה. [יז] וכן האומר ראש עבד זה, או לב חמור זה הקדש למזבח, או שאמר ראשי הקדש למזבח -- אינו חייב אלא בדמי ראשו; ורואין כמה ישווה אותו אבר אילו היה נמכר, ויביא בדמיו קרבן.

יז) [יח] במה דברים אמורים, בקודשי מזבח; אבל בקודשי בדק הבית, האומר דמי ראש חמור זה, או כבדו הקדש, או דמי ראש עבד זה, או כבדו הקדש -- הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו, הרי זה חייב בדמי כולו: שכל הקדש בדק הבית, קדושת דמים הוא.

יח) [יט] האומר ערכי עליי למזבח, מביא בערכו קרבן; ואם אין ידו משגת לערך שלם, הרי זה דבר ספק -- אם נידון בהישג יד, הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהישג יד, הואיל ולמזבח נדר. וכן המקדיש שדה אחוזתו למזבח -- הרי זו נפדית, והדמים יביאו בהם עולות למזבח; ויש בדבר ספק -- אם פודין אותה בערך הקצוב בה, או פודין אותה בשווייה הואיל ולמזבח הקדיש. ודנין בכל אלו וכיוצא בהן, להחמיר.


הלכות ערכים וחרמים פרק ו

א) אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים; וכן בכל נכסיו, אם אמר כל נכסיו הקדש, או חרם לבדק הבית, או חרם לשמיים -- הרי אלו ייפלו לבדק הבית. אבל אם אמר חרם סתם, הרי אלו לכוהנים -- שסתם חרמים לכוהנים, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ב) מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים, ומשדה אחוזתו. אבל לא יחרים כל בהמתו, ולא כל עבדיו, ולא כל שדותיו, ולא כל מין שיש לו משאר המיטלטלין -- שנאמר "מכל אשר לו מאדם ובהמה" (ויקרא כז,כח); ואם החרים את הכול, אפילו החרים כל נכסיו -- הרי אלו מוחרמין: בין שהחרים לכוהנים, בין שהחרים לבדק הבית.

ג) וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו, לוקחין כל מה שיש לו: ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו -- שהכול הקדש או חרם.

ד) מה בין חרמי כוהנים לחרמי שמיים: שחרמי שמיים -- הקדש, ונפדין בשווייהן, וייפלו הדמים לבדק הבית, וייצאו הנכסים לחולין. וחרמי כוהנים -- אין להן פדיון לעולם, אלא ניתנין לכוהנים כתרומה; ועל חרם כוהנים הוא אומר "לא יימכר ולא ייגאל" (ויקרא כז,כח) -- לא יימכר לאחר, ולא ייגאל לבעלים. [ה] ואחד המחרים קרקע או מיטלטלין -- הרי אלו ניתנין לכוהן שבאותו משמר, בשעה שהחרים.

ה) חרמי כוהנים -- כל זמן שהן בבית הבעלים, הרי הן הקדש לכל דבריהן, שנאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז,כח); נתנן לכוהן -- הרי הם כחולין לכל דבריהן, שנאמר "כל חרם בישראל, לך יהיה" (במדבר יח,יד).

ו) כוהן שהייתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל, והחרימה -- הרי זו מוחרמת, ויוצאה לאחיו הכוהנים: שנאמר "לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא) -- מלמד ששדה חרמו לו, כשדה אחוזה לישראל, שאם החרימה, היא מוחרמת.

ז) מכר הכוהן שדה חרמו, והקדישה לוקח -- אפילו היה הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה, הרי זה שדה מקנה וחוזרת לכוהן שמכרה ביובל.

ח) אבל קרקע או מיטלטלין של כוהנים ולויים, אינן מחרימין אותן -- שהרי הוא אומר בשדיהן "כי אחוזת עולם הוא, להם" (ויקרא כה,לד), ומיטלטלין הוקשו לקרקעות בחרמין, שנאמר "מכל אשר לו... ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז,כח).

ט) [ח] המקדיש קודשי מזבח לבדק הבית -- הרי ההקדש חל עליהן, ותיערך הבהמה ותיפדה וייפלו דמיה לבדק הבית; והבהמה תיקרב, למה שהייתה בתחילה. אבל המקדיש קודשי בדק הבית למזבח, ואמר הרי זו עולה או שלמים, או החרימה לכוהנים -- לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח ולא החרם חל על קודשי בדק הבית: שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

י) [ט] האומר שור זה הקדש לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום -- הרי זה מותר בהנאה; הקדישו למזבח, הרי זה הקדש למזבח. אבל אם אמר הרי זה הקדש מעכשיו לאחר שלושים יום, ושחטו בתוך שלושים יום -- הרי זה אסור בהנאה; ואם הקדישו בתוך השלושים למזבח, אינו מוקדש.

יא) [י] המקדיש עולה לבדק הבית, אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד. ומדברי סופרים שלא תישחט, עד שתיפדה; לפיכך אם עבר ושחטה, הרי זו כשרה.

יב) [יא] מחרים אדם בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, בין חרמי כוהנים בין חרמי בדק הבית. ואם היו קודשים שהוא חייב באחריותן, נותן את דמיהן בין לכוהנים בין לבדק הבית; ויקרבו אותן הקודשים אחר שייפדו, למה שהן. [יב] היו נדבה והחרימן, כיצד פודין אותן -- אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה; וכל הנותן אותו שיעור, יקריב בהמה זו נדבה כמו שהייתה.

יג) ישראל שהחרים את בכור בהמה לשמיים, בין שהיה תמים בין שהיה בעל מום -- הרי זה מוחרם; ואין צריך לומר, אם החרימו הכוהן לשמיים, אחר שבא לידו. [יד] וכיצד פודין אותן, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה, כדי שיהיה לו ותהיה הרשות בידו ליתנו לכל כוהן שירצה, לקרובו או לריעו. וכל הנותן אותו שיעור, ייקח הבכור וייתננו לכל כוהן שירצה; וייפלו הדמים לבדק הבית.

יד) [טו] המחרים את המעשר -- הרי זו כמחרים שלמי נדבה, לפי שאינו חייב באחריותו. [טז] המקדיש שקלו לבדק הבית, הרי זה קודש. הקדיש ביכורים לבדק הבית, אינן קודש; אבל אם הקדישן הכוהן אחר שבאו לידו, הרי אלו קודש.

טו) [יז] המחרים חצי עבדו ושפחתו, הוא והכוהנים שותפין בו; אבל אם הקדיש או החרים לשמיים חצי עבדו, כולו קודש, כמו שביארנו. וכל המקדיש עבדו ושפחתו הכנעניים, או המקדיש כל נכסיו והיו בהן עבדים -- הרי גופן קודש; לפיכך אסור ליהנות בהם, עד שייפדו. [יח] ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים, ולהוציא אותן לחירות; אלא מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות, אם רצו.

טז) [יט] המקדיש ידי עבדו, כל היתר על פרנסתו קודש. וכיצד הוא מתפרנס עבד זה -- לווה ואוכל, ועושה ופורע: והוא שיעשה פחות משווה פרוטה, ויפרע -- שאם עשה בפרוטה, ראשון ראשון קנה הקדש.

יז) [כ] המקדיש את עצמו -- לא הקדיש אלא דמיו, והרי הוא חייב בדמי עצמו; ומותר לו לעשות ולאכול, שהרי לא נתקדש גופו כעבד.

יח) [כא] אין אדם מקדיש, דבר שאינו שלו. כיצד, כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו -- הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו.

יט) [כב] אין אדם מקדיש, דבר שאינו ברשותו. כיצד, היה לו פיקדון ביד אחר, וכפר בו זה שהוא אצלו -- אין הבעלים יכולין להקדישו; אבל אם לא כפר בו, הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.

כ) [כג] במה דברים אמורים, במיטלטלין; אבל קרקע שגזלה אחר, וכפר בה -- אם יכול להוציאה בדיינין -- הרי זה יכול להקדישה, ואף על פי שעדיין לא הוציאה: שהקרקע עצמה, הרי היא ברשות בעליה.

כא) [כד] הגוזל את חברו, ולא נתייאשו הבעלים -- שניהן אין יכולין להקדיש: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. וכן כל כיוצא בזה.

כב) [כה] מי שהיה מוכר דילועין או ביצים וכיוצא בהן, ובא לוקח ונטל אחת והלך לו -- אם היו דמי כל אחת ואחת מהן קצובין, הרי זה כמי שפסק; ואין המוכר יכול להקדיש דלעת זו, שהרי אינה ברשותו. ואם אין הדמים קצובין, והקדישה -- הרי זו מוקדשת, שעדיין ברשותו היא: שזה שלקחה, לא לקחה דרך גזילה. וכן כל כיוצא בזה.

כג) [כו] אין אדם מקדיש, דבר שלא בא לעולם. כיצד, מה שתעלה מצודתי מן הים קודש, מה שתוציא שדה זו מן הפירות חרם -- לא אמר כלום. [כז] האומר לחברו, שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך מוקדשת, ולקחה ממנו -- אינה מוקדשת, לפי שכשהקדישה לא באת ברשותו.

כד) [כח] וכן המקדיש מעשה ידי אשתו -- הרי זו עושה ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה ייקדשו ידייך לעושיהן -- הואיל והן משועבדין לו, הרי כל מעשה ידיה קודש; הא למה זה דומה -- לאומר אילן זה קודש, שכל פירות שעושה להבא קודש. וכן כל כיוצא בזה.

כה) [כט] האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך תתקדש -- הרי זו מוקדשת כשייקחנה, שהרי עתה בידו להקדישה. שדה זו שמישכנתי לך, לכשאפדנה ממך תהי קודש -- כשיפדה אותה תיקדש, שהרי בידו לפדותה: ואפילו הייתה ממושכנת לזמן קצוב, שהרי בידו לפדותה אחר הזמן. [ל] המשכיר בית לחברו, וחזר והקדישו -- הרי זה קודש, ופקעה השכירות; ואם דר בו השוכר, מעל.

כו) [לא] ייראה לי, שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עליי להקדישו -- הרי זה חייב להקדישו כשיבוא לעולם, משום נדרו; ואם לא הקדיש -- הרי זה עובר משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב), ו"לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (שם), כשאר הנדרים.

כז) [לב] כיצד, האומר הרי עליי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עליי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עליי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו, וכל כיוצא במאמרים אלו -- הרי זה חייב לעשות בהן מה שאמר, כשיבואו לידו. וזה וכיוצא בו -- בכלל נדרים הוא, לא בכלל הקדשות.

כח) [לג] ראיה לדבר זה, מה שאמר יעקוב אבינו "וכול אשר תיתן לי, עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כב), ונאמר "אשר נדרת לי שם נדר" (בראשית לא,יג). והרי האומר לא איפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, חייב לנהוג בנזירות, ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר -- הואיל ואמר שיידור בנזיר, חייב להינזר. וזה כיוצא בו, וכזה ראוי לדון.

כט) [לד] הקדש טעות, אינו הקדש. כיצד, האומר שור שחור שייצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן -- אינו הקדש; דינר זהב שיעלה בידי ראשון, הרי הוא הקדש, ועלה של כסף -- אינו הקדש; חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש, ועלת של שמן -- בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום, בין שהשמן יקר מן היין -- אינו הקדש. התפיס בה אחרת, ואמר זו כזו -- הרי השנייה הקדש. וכן כל כיוצא בזה.


הלכות ערכים וחרמים פרק ז

א) ההקדשות -- אין פודין אותן לא בקרקעות, ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות, ולא בשטרות שאין גופן ממון, שנאמר "ונתן את הכסף" (?): אחד הכסף, ואחד שאר המיטלטלין ששווין כסף -- ואפילו סובין.

ב) כל הפודה קודשיו, מוסיף חומש; ואחד המקדיש עצמו, או אשתו, או היורש -- מוסיפים חומש, כמו שביארנו. ואף החומש, לא יהיה אלא מן המיטלטלין. והחומש שמוסיף -- הרי הוא כהקדש עצמו, ודין אחד להן.

ג) הפודה קודשיו, אין החומש מעכב; אלא מאחר שנתן את הקרן -- יצא הקדש לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים, שאסור לו ליהנות, עד שייתן החומש -- שמא יפשע, ולא ייתן; אבל בשבת, מפני עונג שבת, התירו לו לאכול -- ואף על פי שעדיין לא נתן את החומש, והרי הגזברין תובעין אותו.

ד) קודשי מזבח שנפל בהן מום, ונפדו -- אם פדה המקדיש עצמו, מוסיף חומש כשאר ההקדשות; והמקדיש שפדה לעצמו, הוא שמוסיף חומש, לא המתכפר בה, שפדאה. והקדש ראשון, הוא שחייב בתוספת חומש; אבל הקדש שני, אינו מוסיף עליו חומש, שנאמר "ואם המקדיש, יגאל את ביתו -- ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז,טו), המקדיש ולא המתפיס.

ה) לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שנייה, בין בקודשי בדק הבית, בין בקודשי מזבח שנפל בהן מום, או שהמיר בקודשי מזבח -- כשהוא פודה את השנייה שחילל עליה, או את התמורה, לעצמו -- אינו מוסיף חומש.

ו) המפריש אשם להתכפר בו, ונפל בו מום, והוסיף עליו חומש וחיללו על בהמה אחרת, ונתכפר באשם אחר, וניתקה הבהמה שחילל עליה לרעייה כמו שיתבאר במקומו -- הרי הוא ספק אם מוסיף עליה חומש, הואיל והיא קרבן עולה והרי היא גוף אחר וקדושה אחרת, או אינו מוסיף עליה חומש, מפני שהיא באה מכוח הקדש ראשון שכבר הוסיף עליו חומש.

ז) קודשי בדק הבית, אין עושין תמורה -- שלא דנה תורה בתמורה, אלא בקודשי מזבח. כיצד, היו לפניו בהמת חולין ובהמת קודשי בדק הבית, ואמר זו חלופת זו, או זו תמורת זו -- לא אמר כלום; אבל אם אמר הרי זו תחת זו, הרי זו מחוללת על זו -- דבריו קיימין, ויצאת הבהמה הראשונה לחולין, ונתפסה השנייה.

ח) אחד קודשי בדק הבית, ואחד קודשי מזבח שנפל בהן מום -- אין פודין אותן לכתחילה, אלא בשווייהם; ואם עבר וחיללן על פחות משווייהן, אפילו הקדש שווה מאה דינר שחיללו על שווה פרוטה -- הרי זה פדוי ויצא לחולין, ומותר ליהנות בו. ומדברי סופרים שהוא צריך חקירת דמים, וחייב להשלים את דמיו.

ט) כיצד, הייתה לו בהמת קודשי מזבח שנפל בה מום, והרי היא שווה עשרה, ובהמת חולין ששווה חמישה, ואמר הרי זו מחוללת על זו -- הרי זו נפדית, ויצאת לחולין; אבל צריך להשלים החמישה. וכן אם הייתה הבהמה הראשונה קודשי בדק הבית -- הרי זו יצאת לחולין להיגזז ולהיעבד, ותיכנס השנייה תחתיה דין תורה; אבל מדברי סופרים צריך חקירת דמים אם הייתה זו שחילל עליה שווה, או ישלים דמיה.

י) שמו אותה שלושה, ואמרו שזו בדמיה -- אפילו באו אחר כן מאה ואמרו של קודש הייתה יפה, אינו חוזר: הואיל וחקירת הדמים מדבריהם, לא החמירו בה. אבל אם שמו אותה שניים, ובאו שלושה ואמרו שהונה ההקדש בכל שהוא -- חוזר.

יא) אין פודין את ההקדש אכסרה, אלא בחקירת דמים, כמו שביארנו; ואם פדה, יד ההקדש על העליונה. כיצד, פרה זו תחת פרה זו של הקדש, טלית זו תחת טלית זו של הקדש -- הקדשו פדוי, ויד ההקדש על העליונה: אם הייתה השנייה יפה מן הראשונה ביותר, לוקחין אותה הגזברין ושותקין; ואם אינה יפה, משלים את הדמים, כמו שביארנו, ומוסיף חומש.

יב) אבל אם אמר טלית זו בעשר סלעים תחת טלית של הקדש, ופרה זו בעשר סלעים תחת פרה זו של הקדש -- אפילו הייתה של הקדש שווה חמשה ושלו עשרה, הרי זה מוסיף חומש ונותן שני סלעים ומחצה: שהרי בדמים קצובים פדה. ושנייה אינה טעונה חומש, כמו שביארנו.

יג) [יב] הפודה מיד ההקדש, משך במנה, ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד במאתיים -- נותן מאתיים, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (?), בנתינת הכסף הוא שלו. משכו במאתיים, ולא הספיק ליתן את הדמים עד שעמד במנה -- נותן מאתיים: לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, והרי קנה במשיכה ונתחייב בדמים.

יד) [יג] פדה במאתיים, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -- כבר קנה בנתינת הכסף ומושך את שלו, וזכה הקדש במאתיים. פדהו במנה, ונתן הדמים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתיים -- מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן: ואין אומרין כאן לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש -- שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, כמו שיתבאר במקומו; ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע.

טו) [יד] המקדיש כל נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה, או שטרי בעלי חובות -- אין האישה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו: שההקדש מפקיע השיעבוד שקדם. אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו, ותצא השדה לחולין -- יש לבעל חוב ולאישה לגבות מן הפודה, שהרי שיעבודה עומד על קרקע זו. [טו] הא למה זה דומה, לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עימך, ומכר לשני -- שהיא טורפת מן השני.

טז) וכיצד פודין קרקע זה האיש, משביעין את האישה או בעלי חובות תחילה, כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים; ואחר כך מכריזין עליה שישים יום בבוקר ובערב, כמו שביארנו, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו, על מנת ליתן לאישה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

יז) ואחר שפודין אותה, ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון -- חוזר הפודה ומגבה לאישה כתובתה או לבעל חוב את חובו, אפילו היה החוב מאה והשדה שווה תשעים: על מנת כך פודה אותה, הרוצה לפדותה.

יח) אבל אם היה החוב שניים בדמי השדה, כגון שהייתה שווה מאה ויש עליו חוב וכתובת אישה מאתיים -- אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם: שאם התנו ליתן, אינה נפדית כלל.

יט) [יז] המקדיש כל נכסיו, ואחר כך גירש את אשתו, וגבת כתובתה מן הפודה מן ההקדש -- אינה גובה עד שידירנה הנאה, שמא קנוניה עשו על ההקדש; ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי, ויישאל על הקדשו לחכם והיה חוזר לו. [יח] וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש, מנה לפלוני חוב עליי, או כלי זה של פלוני הוא -- שמא יעשו קנוניה על ההקדש; ואפילו היה שטר ביד בעל חוב, אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, כמו שביארנו.

כ) [יט] במה דברים אמורים, בבריא; אבל חולה שהקדיש כל נכסיו, ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי -- נאמן: שאין אדם עושה עורמה על ההקדש בשעת מיתתו, וחוטא לאחרים -- שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר תנו אותה לו, נוטל בלא שבועה; ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים: הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר תנו, אין שומעין לו; אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות: אם נתקיים שטרו -- נשבע וגובה מן הפודה, לא מן ההקדש.

כא) [כ] מי שיצא עליו קול שהפקיר את נכסיו, או הקדישן, או החרימן -- אין חוששין לו, עד שתהיה שם ראיה ברורה.


  Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    PDA
  • Palm Pilot
  • Pocket PC
  • P800
  • General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2004
    All Rights Reserved
    Chassidus.com