הלכות כלאיים פרק ה

א) הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות, עם זרע הכרם -- הרי זה לוקה שתיים: אחת משום "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט), ואחת משום "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב,ט). [ב] ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם, עד שיזרע בארץ ישראל חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד; וכן אם חיפה אותן בעפר, לוקה.

ב) וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן, או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן, במפולת יד -- הרי זה לוקה. [ג] ואינו חייב מן התורה אלא על קנבס, ופול, וכיוצא בהן מזרעים שנגמרין עם גמר תבואת הכרם; אבל שאר הזרעים, אסורין מדבריהם.

ג) וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם, בחוצה לארץ. [ד] ולמה אסרו לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ, ולא אסרו כלאי זרעים -- מפני שכלאי הכרם חמורין הן, שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהניה; וכיון שהן אסורין בהניה בארץ, אסרו לזורען בחוצה לארץ. [ה] ואין עודרין עם הגוי בכלאיים, אבל עוקרין עימו כדי למעט התפלה.

ד) [ו] אין אסור משום כלאי הכרם, אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד. אבל שאר מיני זרעים, מותר לזורען בכרם; ואין צריך לומר, שאר אילנות.

ה) [ז] אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או תבואה. ואם עשה כן -- אף על פי שאינו לוקה, הרי זה קידש; ונאסרו שניהן בהניה -- הירק או התבואה, והגפנים. ושורפין את שתיהן, שנאמר "פן תקדש המלאה הזרע..." (דברים כב,ט); ואפילו הקש של תבואה, והעצים של גפנים האלו -- אסורין בהניה, ושורפין אותן. ולא יסיק בהן תנור וכיריים, ולא יבשל בהן בשעת שריפתן.

ו) [ח] אחד הנוטע, ואחד המקיים כגון שראה כלאיים צמחו בכרמו והניחן -- הרי זה קידש. ואין אדם מקדש, דבר שאינו שלו; לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו -- קידש גפנו, ולא נתקדשה התבואה. סיכך גפן חברו על תבואתו -- קידש תבואתו, ולא קידש גפן חברו; סיכך גפן חברו על תבואת חברו -- לא קידש אחד מהן. ומפני זה, הזורע כרמו בשביעית -- לא קידש.

ז) [ט] הרואה כלאיים בכרם חברו, וקיימן -- הרי זה הרואה, אסור בהניתן; וכל אדם, מותרין בהן. ואילו קיימן בעל הכרם -- היה מקדש אותן לכל אדם, כמו שביארנו.

ח) [י] האנס שזרע כלאיים בכרם חברו -- אם נשתקעו הבעלים, אף על פי שלא נתייאשו -- הרי זה קידש מן התורה; ואם לא נשתקעו הבעלים, אף על פי שנתייאשו -- אינו מקדש אלא מדברי סופרים.

ט) [יא] הרוח שעקרה פארות הגפן, ושלחה אותן על התבואה -- יגרור אותן מיד; ואם אירעו אונס, ולא סילקן -- הרי אלו מותרין, ולא נתקדשו.

י) [יב] אנס שזרע הכרם -- כשייצא האנס, יקצור הזרע מיד, ואפילו בחולו של מועד. ואם לא מצא פועלין, יוסיף להן עד שליש בשכרן; ביקשו ממנו יותר מכן, עד שלא מצא פועלים -- הרי זה מבקש בנחת וקוצר. ואם נשתהה הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש -- הרי זה יקדש, וייאסרו שניהן.

יא) [יג] מאימתיי תבואה או ירק מתקדשין, משישרישו. ענבים, משייעשו כפול הלבן, שנאמר "המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם" (דברים כב,ט), עד שיזריע זה ויהיה זה תבואה; אבל תבואה שיבשה כל צורכה, וענבים שבשלו כל צורכן -- אינן מתקדשות.

יב) כיצד, תבואה שיבשה כל צורכה, ובא ונטע גפן בתוכה, וכן ענבים שבשלו כל צורכן, וזרע תבואה או ירק בצידן -- אף על פי שזה אסור, אינן מתקדשות.

יג) [יד] כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה, והשרישו -- הרי זה לא קידש. ואף על פי כן קונסין אותו, ואוסרין הזרע; אבל הבוסר, מותר. ואם עקר הזרע קודם שייעשו הענבים כפול הלבן, הרי הוא מותר בהניה. מקצתן נעשו כפול הלבן, ומקצתן לא נעשו -- את שנעשו, נתקדשו; ושלא נעשו, מותרין.

יד) [טו] ענבים שנעשו כפול הלבן, וזרע בצידן תבואה או מיני ירקות, וליקט הזרע קודם שישריש -- הרי זה מותר בהניה; ואם השריש, אסור.

טו) [טז] גפן שיבשו העלין שלה, ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור -- אסור לזרוע בצידה ירק או תבואה; ואם זרע, לא קידש. וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב, המונח בכרם -- לא קידש; ומכין אותו מכת מרדות. אבל עציץ נקוב, הרי הוא כארץ.

טז) [יז] היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו עם הזבלים או עם המים, או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם, וצמחו -- הרי זה לא נתקדש, שנאמר "אשר תזרע" (דברים כב,ט), וזה לא זרע. וחייב לעקור, כשיראה; ואם קיימן, הרי זה קידש.

יז) סיערתו הרוח לפניו, וראה הזרעים שנפלו בכרם -- הרי זה כזורע. וכיצד יעשה, אם צמחו העשבים, יהפוך אותם במחרשה ודייו. ואם מצאן שנעשו אביב, ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו -- שהכול אסור בהניה; ואם מצאה שנעשת דגן, הרי זו תישרף. ואם ראה אותן, וקיימן -- הרי אלו יישרפו עם הגפנים הסמוכות להן.

יח) הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו -- אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קידש: עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין, רוב העם באותו מקום. כיצד, המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם -- הרי זה קידש.

יט) האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים, אינן כלאיים בכרם; הקנבס והקינרס וצמר גפן, הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם. וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה, הרי הן מקדשין בכרם. ופול המצרי, מין זרעים ואינו מקדש.

כ) הקנים והורד והאטדין -- מיני אילן הן, ואינן כלאיים בכרם. [כ] זה הכלל, כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק; וכל שאינו מוציא עלין, הרי זה אילן. והצלף, אילן לכל דבר.

כא) הרואה ירק בכרם ואמר, כשאגיע לו אלקטנו -- מותר; הגיע לו, ועבר מעליו ואמר, כשאחזור לו אלקטנו -- אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתיים, הרי זה קידש.

כב) וכיצד משערין שיעור זה, רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ, בכמה זמן ייבש -- הגע עצמך שייבש עד שלא תישאר בו ליחה, במאה שעה: אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה, הרי הוסיף במאתיים ואסור; ואם נשתהה פחות מחצי שעה, מותר.

כג) אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק, בתוך הכרם; ואם הניחו תחת הגפן, ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתיים -- הרי זה קידש.

כד) בצל שנטעו בכרם, ואחר כך נעקר הכרם, ואחר כך צמחו הבצלים מן העיקר הנטוע -- אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתיים, הרי אותו העיקר באיסורו: שאין גידולי היתר, מעלין את העיקר האסור.