הלכות שחיטה פרק יב

א) השוחט אותו ואת בנו ביום אחד -- הבשר מותר באכילה, והשוחט לוקה: שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון; לפיכך אם שחט אחד משניהן, ובא חברו ושחט את השני -- חברו לוקה.

ב) איסור אותו ואת בנו -- נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשין, בין מוקדשין הנאכלין בין מוקדשין שאינן נאכלין; לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה, בין שהיו שניהן חולין או שניהן קודשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קודשים -- זה ששחט אחרון, לוקה משום אותו ואת בנו.

ג) אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד, שנאמר "לא תשחטו" (ויקרא כב,כח), בשחיטת שניהן הוא האיסור; אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו, מותר לשחוט השני. וכן אם שחט הראשון ונחר השני, או נתנבל בידו -- פטור.

ד) חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון, מותר לשחוט את השני אחריהן -- שאין שחיטתן שחיטה. [ה] השוחט את הראשון, והרי הוא ספק נבילה -- אסור לשחוט השני; ואם שחט, אינו לוקה: [ו] שחיטה שאינה ראויה לאכילה, שמה שחיטה.

ה) לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעבודה זרה, ובא האחרון ושחט את השני -- הרי זה לוקה; וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט את השני, והרי הן חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה -- הרי זה לוקה. [ז] שחטו לעבודה זרה -- פטור משום אותו ואת בנו, שהרי נתחייב בנפשו; ואם התרו בו משום אותו ואת בנו, ולא התרו בו משום עבודה זרה -- לוקה.

ו) [ח] אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר "ושור, או שה -- אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח); ונוהג בכלאיים. כיצד, צבי שבא על העז, ושחט העז ואת בנה -- לוקה. אבל העז הבא על הצבייה, אסור לשחוט אותה ואת בנה; ואם שחט, אינו לוקה: פרה ובנה אסרה תורה, לא צבייה ובנה.

ז) [ט] הייתה בת הצבייה הזאת נקבה, וילדה בן, ושחט את הנקבה בת הצבייה ואת בנה -- לוקה; וכן כלאיים הבא ממין כבש וממין עז, בין מכבש עם העז, בין מעז עם הכבשה -- לוקה משום אותו ואת בנו.

ח) [י] מותר לשחוט את המעוברת -- עובר, אבר אימו הוא. ואם יצא העובר חי אחר שחיטתה והפריס על הקרקע, אין שוחטין אותו ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה.

ט) [יא] איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי. ואם נודע שזה הוא אביו ודאי, אין שוחטין שניהן ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה -- שהדבר ספק אם נוהג בזכרים, או אינו נוהג.

י) [יב] השוחט את הפרה, ואחר כך שחט שני בניה -- לוקה שתי מלקייות; שחט את בניה, ואחר כך שחטה -- לוקה אחת; שחטה ואת בתה ואת בן בתה, לוקה שתיים; שחטה ואת בן בתה, ואחר כך שחט את הבת -- לוקה אחת: בין הוא בין אחר.

יא) [יג] שניים שלקחו שתי בהמות, זה האם וזה הבת, ובאו לדין -- זה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; והשני ימתין למחר. ואם קדם השני ושחט, זכה; וימתין הראשון עד למחר.

יב) [יד] בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו ולומר לו, כבר מכרתי אימה או בתה לאחר שישחטנה -- כדי שימתין זה האחרון, ולא ישחוט עד למחר; ואלו הן -- ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.

יג) [טו] במה דברים אמורים, בשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות, והיה בסוף היום -- שחזקתו שהוא שוחט עתה; אבל אם היה ריוח ביום, אינו צריך להודיעו -- שמא לא ישחוט אלא למחר. [טז] והמוכר את האם לחתן, והבת לכלה -- צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [יז] יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד, הרי ששחט ראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי; וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי. שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי, לא ישחוט השני עד ליל שישי; ואם שחט ביום חמישי, אינו לוקה.

---

הלכות שחיטה פרק יג

א) הלוקח אם על הבנים, ושחטן -- הבשר מותר באכילה, ולוקה על שחיטת האם, שנאמר "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו); וכן אם מתה קודם שישלחנה, לוקה. ואם שילחה אחר שלקחה, פטור. [ב] וכן כל מצות לא תעשה שניתקה לעשה, חייב לקיים עשה שבה; ואם לא קיימו, לוקה. [ג] בא אחד וחטף האם מידו ושילחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו -- לוקה, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז), עד שישלח מעצמו, והרי לא קיים עשה שבה.

ב) [ד] נטל אם על הבנים, וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף, ושילחה -- מכין אותו מכת מרדות; ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה, ומשלחה. ואם מתה קודם לזה, או ברחה ואבדה -- לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה. [ה] וכיצד משלח האם, אוחז בכנפיה ומפריחה.

ג) שילחה וחזרה ושילחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים -- חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז). [ו] האומר, הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים -- חייב לשלח את האם, שנאמר "שלח תשלח את האם" (שם). [ז] לקח את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן -- פטור מלשלח.

ד) שילח את האם, וחזר וצד אותה -- הרי זה מותר: לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח, בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו, שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב,ו); אבל אם הוציאה מתחת ידו, וחזר וצד אותה -- מותר.

ה) [ח] שילוח האם אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן, כגון יוני שובך ועלייה ועופות שקיננו בפרדס, שנאמר "כי ייקרא קן ציפור לפניך" (דברים כב,ו); אבל המזומן, כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקיננו בבית -- אינו חייב לשלח. [ט] היו האפרוחין מפריחין שאינן צריכין לאימן, או ביצים מוזרות -- אינו חייב לשלח; היו אפרוחין טריפות -- הרי אלו כביצים מוזרות, ופטור מלשלח.

ו) [י] זכר שמצאו רובץ על הקן, פטור מלשלח; עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא -- פטור מלשלח. [יא] הייתה רובצת על ביצים שאינן מינה, והן טהורין -- הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. הייתה האם טריפה, חייב לשלחה. [יב] שחט מקצת סימנין בתוך הקן קודם שייקחנה, חייב לשלח; ואם לא שילח, אינו לוקה.

ז) [יג] הייתה מעפעפת -- אם כנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; ואם לא היו נוגעות, פטור מלשלח. הייתה מטלית או כנפיים חוצצות בין כנפיה ובין הקן, הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. [יד] היו שני סדרי ביצים, וכנפיה נוגעות בסדר העליון, או שהייתה רובצת על ביצים מוזרות, ותחתיהן ביצים יפות, או שהייתה אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם רובצת על הזכר -- הרי זה לא ייקח; ואם לקח, ישלח; ואם לא שילח, אינו לוקה.

ח) [טו] הייתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים, ואינה נוגעת בהן -- פטור מלשלח; וכן אם הייתה בצד הקן, וכנפיה נוגעות בקן מצידו -- פטור מלשלח. [טז] הייתה על שני בדי אילן, והקן ביניהן -- רואין: כל שאילו יינטלו הבדין תיפול על הקן, חייב לשלח. [יז] הייתה רובצת על אפרוח אחד, או על ביצה אחת -- חייב לשלח.

ט) המוצא קן על פני המים, או על גבי בעלי חיים -- חייב לשלח: לא נאמר "אפרוחים או ביצים" (דברים כב,ו) ולא נאמר "בכל עץ או על הארץ" (שם), אלא שדיבר הכתוב בהווה.

י) [יח] אסור לזכות בביצים, כל זמן שהאם רובצת עליהן; לפיכך אפילו הייתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו ושובכו -- אינן מזומנין, ולא קנה לו חצרו: כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים, כך לא תזכה לו חצרו בהן; ולפיכך חייב לשלח.

יא) [יט] אסור ליטול אם על הבנים, ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה. ואם לקח, חייב לשלח; ואם לא שילח, לוקה -- שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ולא עשה דוחה עשה.

יב) [כ] המקדיש עוף לבדק הבית, ופרח מידו והרי הוא מכירו, ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים -- לוקח הכול, ומביאן לידי גזבר: שאין שילוח האם נוהג במקודשין, שנאמר "ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב,ז), ואין אלו שלו. [כא] עוף שהרג את הנפש -- פטור מלשלח, מפני שהוא מצווה להביאו לבית דין לדון אותו.

---

הלכות שחיטה פרק יד

א) מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה ועוף טהור, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל -- ושפך את דמו, וכיסהו בעפר" (ויקרא יז,יג); לפיכך חייב לברך קודם שיכסה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם.

ב) כיסוי הדם נוהג במזומן, ובשאינו מזומן -- לא נאמר "אשר יצוד" (ויקרא יז,יג) אלא בהווה; ונוהג בחולין. ואינו נוהג במקודשין, בין קודשי המזבח בין קודשי בדק הבית; ואם עבר ושחטן, אינו חייב לכסות את דמן. [ג] שחט חיה או עוף, ואחר כך הקדישן, או הקדיש את הדם -- חייב לכסות.

ג) [ד] כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה -- צריך לכסות, ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות לאחר שבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב.

ד) [ה] השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד -- מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן. [ו] דם שנתערב במים -- אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; ואם לאו, פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותן כאילו הן מים -- אם אפשר שייראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים, חייב לכסות הכול; ואם לאו, פטור מלכסות.

ה) [ז] כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם שנייה. כיסתו הרוח, אינו צריך לכסות; חזר ונתגלה אחר שכיסתו הרוח, חייב לכסות. [ח] דם הנותז ושעל הסכין -- אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסותו. [ט] שחט ונבלע הדם בקרקע -- אם רישומו ניכר, חייב לכסות; ואם אין רישומו ניכר, הרי זה כמי שכיסתו הרוח, ופטור מלכסות.

ו) [י] אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר "אשר ייאכל" (ויקרא יז,יג); לפיכך השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו -- פטור מלכסות. וכן חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן, אינן חייבין לכסות דם שחיטתן.

ז) [יא] במה מכסין -- מכסין בעפר, בסיד, ובגבסים, בזבל דק, ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו, ובשחיקת אבנים וחרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים דקה, ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה: שכל אלו מין עפר הן.

ח) אבל אם כפה עליו כלי, או כיסהו באבנים -- אין זה כיסוי, שנאמר "בעפר" (ויקרא יז,יג); [יב] לפכיך אין מכסים בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין ומורסן, ושחיקת כלי מתכות -- לפי שאין אלו מין עפר: חוץ משחיקת הזהב בלבד -- שמכסין בה מפני שנקרא עפר, שנאמר "ועפרות זהב, לו" (איוב כח,ו), ונאמר "עד אשר דק לעפר" (דברים ט,כא).

ט) [יג] מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן, ובכוחל, ובנקרת פסילים, ובאפר, בין אפר עצים בין אפר בגדים, אפילו אפר בשר שנשרף -- שהרי כתוב "מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט,יז); ומותר לכסות בעפר עיר הנידחת.

י) [יד] השוחט צריך שייתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט, ואחר כך יכסה בעפר; אבל לא ישחוט בכלי, ויכסה בעפר. [טו] ומי ששחט -- הוא יכסה, שנאמר "ושפך... וכיסהו" (ויקרא יז,יג); ואם לא כיסהו, וראהו אחר -- חייב לכסות: שזו מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה בשוחט לבדו.

יא) [טז] וכשמכסה -- לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו: שאין הכבוד לעצמן של מצוות -- אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר לישראל ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דבריך; ואור, לנתיבתי" (תהילים קיט,קה).