הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא

א) מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר (דברים כב,ח) ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

ב) בית של שני שותפין חייב במעקה, שנאמר (דברים כב,ח) כי יפול הנופל ממנו, לא תלה אלא בנופל, אם כן למה נאמר גגך, למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה, היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ולא לתוכו.

ג) גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל, וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען האדם עליה ולא תפול, וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (דברים כב,ח) ולא תשים דמים בביתך, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

ד) אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד,ט) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

ה) הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

ו) ואלו הן, לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.

ז) ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי, המים, והיין ואפילו מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר, אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי ארס שותין מהן.

ח) השום שנתרסק ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור, וכן כל כיוצא בזה. יין מבושל אין בו משום גילוי, וכן יין תוסס והוא היין משעת דריכתו עד שלשה ימים, ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן, וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה והוא שיהיה טורד ויורד, כל אלו אין בהן משום גילוי, שזוחלי עפר מתיראים מבעבוע המשקה ומן ההבל ואין שותין ממנו.

ט) מי כבשין ומי שלקות ומי תורמוסין אין בהן משום גילוי, מים ששרה בהן כבשין ושלקות ותורמוסין, אם נשתנה טעמן אין בהם משום גילוי ואם אין בהם נותן טעם אסורין, וכן מים שהדיח בהן פרישים ודרמוסקין לחולה אסורין משום גילוי.

י) יין שעירב בו דברים חדין כפלפלין או דברים מרים כאפסתנין עד שנשתנה טעמו אין בו משום גילוי, והוא הדין בשאר המשקין.

יא) כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין, ואפילו היה בצדן אדם ישן אין אימת ישן על הזוחלין, וכמה ישהו ויהיו אסורין, כדי שיצא הרחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור למקומו.

יב) שיעור המים שיאסרו אם נתגלו, כדי שיהיה הסם ניכר בהן ומזיק, אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהן המרה הרי אלו מותרין בין בקרקעות בין בכלים, וכן הדין בשאר המשקין.

יג) מעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי. לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל או בתיק שלו או בבור אפילו עמוק מאה אמה או במגדל גבוה מאה אמה או בטרקלין מיופה ומסויד הרי זה אסור, בדק את התיבה או את המגדל ואחר כך הניחו בו הרי זה מותר, ואם היה בהן נקב אסור, כמה יהיה בנקב, כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן.

יד) חבית שנתגלתה אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו לא ישתה עשירי, מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת, מפני שארס הנחש שוקע למטה ויש סם חמת זוחלי עפר שעולה וצופה למעלה ויש סם שהיא נתלית באמצע המשקה ולפיכך הכל אסור, ואפילו סננו במסננת, וכן אבטיח שנתגלה אף על פי שאכלו ממנה תשעה ולא מתו לא יאכל עשירי.

טו) מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירבץ בהם את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו ולא ישקה מהן בהמה בין בהמת חבירו בין בהמתו, אבל משקה אותן לחתול.

טז) עיסה שנילושה במים מגולין אפילו היא של תרומה תשרף, ואפילו נאפת הרי הפת אסורה.