הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב. יש בכללן ארבע מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נידה; (ב) דין טומאת יולדת; (ג) דין טומאת זבה; (ד) דין טומאת זב. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א

א) הזב והזבה והנידה והיולדת -- כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא; ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו, ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גבו.

ב) אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס; ואחד זב בעל שתי ראייות או בעל שלוש: טומאת כולן, שווה לטמא אחרים.

ג) קטנה בת יום אחד, מיטמא בנידה; בת עשרה ימים, בזיבה; בת שלוש שנים ויום אחד, מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.

ד) קטן בן יום אחד, מיטמא בזיבה. ואחד גרים ועבדים, ואחד ישראל -- מיטמאין בנידה ובזיבה.

ה) סריס אדם, סריס חמה -- מיטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

ו) אין האישה מיטמאה בלובן, ולא האיש באודם; אלא האישה באודם, והאיש בלובן.

ז) טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האישה: מיטמאין בלובן כאיש, ובאודם כאישה. וטומאתן בספק; לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקודשיו. ראה לובן ואודם כאחד, שורפין עליהן את התרומה ואת הקודשים; אבל אין חייבין עליהן על מקדש וקודשיו -- שנאמר "מזכר עד נקבה, תשלחו" (במדבר ה,ג), עד שתהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית. וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת, אינו חייב על טומאת מקדש וקודשיו; נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש.

ח) דם הנידה, או דם הזבה, או דם היולדת -- מטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: שנאמר "והדווה בנידתה, והזב" (ויקרא טו,לג), מפי השמועה למדו שמדווה כמוה. וכבר ביארנו בעניין איסור נידה, שחמישה דמים טמאים באישה; אבל אם ראתה דם ירוק -- הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה, שהרוק מתעגל ויוצא, וזה שותת ויורד.

ט) אישה שיצא הוולד מדופנה, ויוצא עימו דם מן הדופן -- הרי אותו דם אב מאבות הטומאות, כדם הנידה והלידה והזיבה: שהמקור, מקומו טמא. והאישה טהורה, עד שייצא ממנה דם דרך הרחם.

י) מקור האישה שנעקר ונפל לארץ, האישה טמאה טומאת ערב; וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגלייות, האישה טמאה טומאת ערב. אבל אינה נידה, עד שתראה אחד מחמישה דמים המטמאין אותה. [יא] הזיעה טיפה אחת -- הרי האישה טהורה, שאינה אלא מחוץ למקור.

יא) [יב] זובו של זב -- אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו, טמא הוא" (ויקרא טו,ב); ומטמא במגע ובמשא, בכל שהוא. ראייה ראשונה של זב -- אינה מטמאה במשא, והרי היא כשכבת זרע, בין מאיש גדול, בין מקטן. וכן המשכבות והמושבות שישב עליהם, משראה ראייה ראשונה עד שראה השנייה -- טהורין: שאינו קרוי זב אלא אחר ראייה שנייה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה. ראה אחת מרובה כשתיים, אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

יב) [יג] ראייה ראשונה של מצורע -- מטמאה במשא, שנאמר "כל צרוע וכל זב, וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב), הרי הצרוע כזב גמור: מה זב גמור, זובו מטמא במשא -- אף מצורע, ראייתו הראשונה מטמא במשא.

יג) [יד] רוקו של זב, ומימי רגליו, ושכבת זרעו -- כל אחד משלושתן אב טומאה, דין תורה; ומטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: הרי הוא אומר ברוק "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח); ומימי רגליו ושכבת זרעו, אי אפשר שלא יהיה בהן ציחצוחי זיבה כל שהוא. [טו] ואחד זב, ואחד נידה ויולדת וזבה -- כל אחד מהן, רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב; וכן כל מקום שנאמר בהלכות אלו הזב -- אחד הזב, ואחד שאר הארבעה.

יד) [טז] תשעה משקין בזב: שלושה מהן, אב טומאה; והן -- רוקו, ושכבת זרעו, ומימי רגליו. וכל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא, כמו שביארנו.

טו) ושלושה מהן, כוולד הטומאה; ואלו הן -- דמעת עיניו, ודם מגפתו, וחלב האישה. כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם, אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שיתבאר.

טז) ושלושה מהן, טהורין; ואלו הן -- זיעתו, וליחה סרוחה היוצאת ממנו, והראי. הרי אלו השלושה מן הזב וחבריו, כמותן משאר האדם.

יז) כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו -- הרי הן כרוקו לכל דבר, ובכלל הרוק הן חשובין. דם היוצא מפי אמה, ודם השותת מפיו -- הרי הם בכלל דם מגפתו; היה מוצץ וירק דם -- הרי זה מטמא כרוק, שהדם שימצוץ אי אפשר לו בלא ציחצוחי רוק.