<.header.>
Rambam
3 Chapters Per Day

Wednesday, 1 Adar, 5780
February 26, 2020

30 Shevat, 5780 - February 25, 20202 Adar, 5780 - February 27, 2020

הלכות פרה אדומה פרק ח

א) מי שהיו מימיו על כתפו, ועמד והורה הוריה לאחרים, או שדן דין, או שחלצה יבמה בפניו, או מיאנה, או שהראה לאחרים את הדרך, או שהרג נחש או עקרב, או נטל אוכלין מן השוק להצניען -- הרי המים פסולין: שהרי נתעסק בדבר אחר, קודם שייתן האפר על המים.

ב) אבל אם נטל האוכלין ואכלן כשהוא מהלך, או שהרג נחש או עקרב המעכבין אותו -- הרי המים כשרים, שזה מצורך הולכת המים. זה הכלל: כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר -- בין עמד בין לא עמד, פסל. ודבר שאינו משום מלאכה -- אם עמד, פסל; ואם לא עמד, כשרים.

ג) היה מהלך במים, ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו -- אף על פי שפרץ על מנת לגדור, כשרים; ואם גדר קודם שייתן האפר, פסולין. וכן אם קצץ פירות לאכול -- אף על פי שכוונתו להקצות את השאר, כשרין; ואם הקצה קודם מתן האפר, פסל.

ד) [ב] היה אוכל בשעת הולכת המים, והותיר, וזרק מה שהותיר לתחת התאנה או לתחת המוקצה -- אם נתכוון שלא יאבדו הפירות, הרי המים פסולין: שהרי עשה מלאכה. ואם זרקן לפי שאין לו צורך בהן, הרי המים כשרין.

ה) הממלא מים לקדשן, ומסרן לאחר לשומרן, ועשו הבעלים מלאכה -- לא נפסלו המים, שהרי מסרן לשומר. ואם עשה השומר מלאכה -- פסלן, שהרי הם ברשותו והוא נכנס תחת הבעלים. היו שניים שומרין את המים, ועשה אחד מהם מלאכה -- המים כשרים, שהרי השני משמר; חזר הראשון לשמור, ועמד השני ועשה מלאכה -- המים כשרים: עד שיעשו כל השומרין מלאכה כאחת.

ו) [ג] המקדש באחת ידו, ועשה מלאכה בשנייה -- אם לעצמו קידש, פסל: שהרי עשה מלאכה, קודם מתן אפר במים. ואם לחברו קידש, המים כשרים: שאין זה פוסל מימיו של חברו במלאכה שעשה, שאין המלאכה פוסלת בקידוש, אלא במים -- והוא, שיהיה העושה הבעלים או השומר.

ז) [ד] המקדש לעצמו ולאחר כאחת -- שלו פסול, שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתעסק בקידוש חברו; אבל אם קידש לשניים כאחת -- שניהם כשרין, שאין מלאכתו פוסלת מי אחרים.

ח) [ה] הממלא לעצמו בשתי ידיו כאחת -- בקידוש אחד, פסול; בשני קידושים, כשר. קידש לעצמו בשתי ידיו כאחת -- בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסולין.

ט) מילא וקידש בשתי ידיו כאחת -- לעצמו, שניהם פסולין. מילא לאחר בשתי ידיו כאחת -- בקידוש אחד, כשר; בשני קידושין, פסול. קידש לאחר בשתי ידיו כאחת -- בין בקידוש אחד בין בשני קידושין, שניהם כשרים; מילא וקידש בשתי ידיו כאחת לאחר -- המילוי פסול, והקידוש כשר.

י) זה הכלל: כל מילוי שעשה עימו מלאכה -- בין שמילא לעצמו בין שמילא לאחר, פסול. וכל מים שנתמלאו כהלכתן, ועשה עימהן מלאכה קודם שייתן את האפר -- אם היו המים שלו, הרי הן פסולין; ואם היו של אחר, כשרין. וכל דבר שבידו, ועשה מלאכה -- בין שיש שם שומר שאינו עושה מלאכה, בין שאין שם שומר -- פסול. ודבר שאינו בידו, ועשה מלאכה -- אם יש שם שומר, לא פסל; אם אין שם שומר, פסל.

יא) [ו] האומר לחברו, קדש לי ואקדש לך, וקידשו זה לזה -- הראשון כשר; והשני פסול, שהרי קידש בשכר. אמר לו, מלא לי ואמלא לך, ומילאו זה לזה -- הראשון פסול, הואיל וכוונתו שימלא לו חברו חלף מילוי זה: הרי זה כממלא לו ולאחר, שהם פסולין. והשני כשר, שהמילוי בשכר מותר, והרי לא עשה מלאכה אחר שמילא, ואין בכוונתו מילוי אחר.

יב) [ז] האומר לחברו, קדש לי ואמלא לך -- שניהם כשרין: שהמלאכה אינה פוסלת הקידוש, והמילוי בשכר מותר. מלא לי ואקדש לך -- שניהם פסולין: זה שמילא בתחילה פסול -- שהרי הוא כממלא ומקדש כאחת, ופסל המים במלאכה; וזה שקידש באחרונה פסול -- שהרי קידש בשכר, וכאילו החזיר חוב שעליו.

יג) [ח] ההולך לקדש -- הרי זה נוטל את המפתח, ופותח להוציא האפר; ונוטל קורדום, אם צריך לחפור בו אפר הפרה; ונוטל סולם ומוליך ממקום למקום להביא האפר, וכשר. ואם משנטל האפר לקדש בו, כיסה הכלי שהיה בו האפר, או שהגיף את הדלת, או שזקף את הכלי בארץ, קודם שישליך האפר למים -- פסל המים; אבל האפר כשר, לקדש בו מים אחרים.

יד) זקף את הכלי שיש בו האפר בידו, כדי שלא יתפזר -- כשרים, מפני שאי אפשר: שהרי אם הניחו בארץ, פסל; ואם כיסהו, פסל. נטל את האפר, וראה שהוא מרובה, והחזיר ממנו -- כשר; נתן האפר על המים, וראה שהוא מרובה, ונטל ממנו לקדש מים אחרים -- כשר. קירסם עלה זית לחתות בו האפר -- אם בשביל שלא יחזיק אפר הרבה, פסל; ואם בשביל שייכנס האפר בכלי, כשר.


הלכות פרה אדומה פרק ט

א) כיצד מקדשין את המים באפר הפרה, נותן את המים שנתמלאו לשם מי חטאת בכלי, ונותן אפר על פני המים כדי שייראה על פני המים, אף על פי שהיא חבית גדולה מלאה מים; ומערב הכול. ואם נתן האפר תחילה, ואחר כך נתן עליו המים -- פסל. ומה הוא זה שנאמר בתורה "ונתן עליו מים חיים" (במדבר יט,יז), כדי לערב את האפר במים.

ב) המקדש צריך שיתכוון, וייתן האפר בידו על המים -- שנאמר "ולקחו לטמא" (במדבר יט,יז): עד שיהיה מתכוון לקידוש, ולמילוי, ולהזיה. אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר לתוך המים, או שנטל האפר בידו ודחפו חברו או הרוח ונפל האפר מידו על המים, או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואחר כך נפל למים -- הרי זה פסול.

ג) קידש פחות מכדי הזיה בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי אחר -- לא נתקדשו. היה האפר צף על פני המים, וכנס ממנו מלמעלה, וקידש בו מים אחרים -- הרי אלו מקודשין. וכל שנגע במים, אין מקדשין בו פעם שנייה; ואף על פי שניגבו, ואפילו נשבה הרוח ונתנה את האפר על גבי המים -- אינו מנגבו ומקדש בו.

ד) כלי קטן שהיה בתוך כלי גדול, והם מלאין מים, והמים מעורבין -- כיון שנתן האפר במים שבכלי הגדול, נתקדשו כל המים שבתוך הכלי הקטן: ואף על פי שהיה פיו צר ביותר, ולא נכנס לו אפר -- שהרי המים כולן מעורבין.

ה) היה ספוג בתוך המים בעת שנתן האפר -- הרי המים שבספוג פסולין, מפני שאינן בכלי. כיצד יעשה, זולף את כל המים עד שמגיע לספוג, ולא ייגע בספוג. ואם נגע בספוג -- אף על פי שהמים צפין על גביו כל שהן, פסולין: מפני שהמים שבספוג יוצאין ומתערבין במים הכשרין. נפל ספוג לתוך המים המקודשין -- נוטלו וסוחטו חוץ לכלי, והמים שבכלי כשרין.

ו) שתי שקתות שבאבן אחת, שנתן את האפר לתוך אחת מהן -- אין המים שבשנייה מקודשין; ואם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד, או שהיו המים צפין על גביהן אפילו כקליפת השום, ונתן אפר לאחת מהן -- הרי המים שבשנייה מקודשין.

ז) שתי אבנים שהקיפן זו לזו, ועשה אותן שוקת, וכן שתי עריבות, וכן שוקת שנחלקה, ונתן אפר בחלק אחד מהן -- המים שביניהן אינן מקודשין; ואם חיברן בסיד או בגבסים, והן יכולות להינטל כאחת -- המים שביניהן מקודשין.

ח) מים מקודשין שנתערב בהן מים אחר כל שהוא, אפילו מים שנתמלאו לקידוש -- הרי אלו פסולין; וכן אם ירד לתוכם טל, הרי אלו פסולין. נפל לתוכן משקין ומי פירות, יערה הכול; וצריך לנגב הכלי, ואחר כן ייתן לתוכו מים מקודשין אחרים. נפל לתוכן דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם -- יערה, ואינו צריך לנגב: שאם יישאר שם דבר הרושם, הרי הוא נראה.

ט) המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויין לקדש -- צריך לנגב, ואחר כך יקדש בו. הטבילו במים הראויין לקדש, אינו צריך לנגב; ואם הטבילו לאסוף בו מים מקודשין -- בין כך ובין כך, צריך לנגב.

י) קרווייה שהטבילה במים הראויין לקדש, מקדשין בה; אבל אין אוספין לתוכה מי חטאת, מפני שהמים שהוטבלה בהן נבלעין בתוכה, ויוצאין ומתערבין במי חטאת, ופוסלין אותן. נטמאת, והטבילוה -- אין מקדשין בה: שהמשקין הטמאין הנבלעין בגופה, ייצאו ויתערבו במים שמקדשין אותן בתוכה.

יא) מים מקודשין שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן -- פסולין: אפילו היו יבשים ביותר, כגון הנמלה והדירה והכינה שבתבואה. נפל לתוכה חיפושית -- אף על פי שלא נתבקעה ולא נשתנו מראיהן, הרי המים פסולין: מפני שהיא כשפופרת; והמים נכנסין בתוכה, ויוצאין מתוכה עם הליחה שבה.

יב) מים מקודשין ששתת מהן בהמה או חיה, פסולין. וכן כל העופות, פסולין -- חוץ מן היונה: מפני שהיא מוצצת, ואין ריר יוצא מפיה ומתערב במים. וכן כל השרצים ששתו, אינן פוסלין -- חוץ מן החולדה: מפני שהיא מלקקת בלשונה, ונמצאת הליחה יוצאה מפיה במים.

יג) מי חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן, כשרין; נשתנו מראיהן מחמת עשן, פסולין. הגלידו, וחזרו ונימוחו -- כשרים, אפילו נימוחו בחמה; אבל אם הומחו באור, פסולין.

יד) אפר חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמו, או מחמת עשן -- כשר; נשתנו מחמת אבק, או שנפל לתוכו סיד או גבסים או, שנתערב בו אפר מקלה, כל שהוא -- הרי זה פסול.

טו) החושב על מי חטאת לשתותן -- לא פסלן, עד שישתה מהן; ואם שפך מן הכלי לתוך גרונו, ולא נגעה שפתו במים שבכלי -- לא פסל.

טז) כלי שיש בו מים מקודשין שהניחו מגולה, ובא ומצאו מכוסה -- הרי אלו פסולין: שמא אדם שאינו טהור לחטאת נגע בהן, שהרי אדם כיסהו בודאי. הניחו מכוסה, ובא ומצאו מגולה -- אם יכולה החולדה לשתות ממנו, או שירד לו טל בלילה -- פסולין. ואם לאו -- כשרין, מפני שיש כאן שתי ספקות: ספק אדם גילהו, או בהמה חיה ורמש; ואם תמצא לומר אדם גילהו, שמא טהור לחטאת היה או אינו טהור.

יז) המוסר מים מקודשין, או מים שנתמלאו לקידוש, לטמא לשומרן -- הרי אלו פסולין. [יח] שניים שהיו שומרין את המים, ונטמא אחד מהן -- כשרים, מפני שהן ברשותו של שני; טהר וחזר לשמור, ונטמא השני -- כשרים, מפני שהן ברשותו של ראשון. נטמאו שניהם כאחת, המים פסולין.


הלכות פרה אדומה פרק י

א) הממלא מים לקידוש -- אינו צריך שיהיה הוא עצמו המקדש והמזה, אלא מקדש אחד ומזה אחר. וכן ממלא אדם בכלי, ומערה מכלי לכלי, ומקדש בכלי אחר; ומערה המים המקודשין מכלי לכלי, ומזה מכלי אחר.

ב) ממלא אדם מים, ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה; ואין בכך כלום. ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר; ונותן עליהן אפר ומקדשן, בכל עת שירצה. וכן המים המקודשין, מניחן אדם אצלו ימים ושנים, ומזה מהן בכל יום שהוא צריך, עד שייתמו; ומוליכן ממקום למקום, ומעיר לעיר. ומשמר אדם אפר הפרה אצלו; ומוליכו ממקום למקום, ומעיר לעיר.

ג) פעם אחת, הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן; ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה, ונטמאו המים. באותה שעה גזרו בית דין הגדול, שאין מעבירין מי חטאת ולא אפר חטאת בנהר ובספינה; ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני.

ד) אבל עובר הוא אדם במים עד צווארו, ובידו אפר פרה או מים מקודשין; וכן אדם וכלים הריקנין שהן טהורין לחטאת, ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו -- מעבירין אותן בנהר בספינה. [ג] וכן מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול, ושטין בהן על פני המים: שלא גזרו אלא על המים המקודשין ועל האפר, בנהר.

ה) [ד] המוליך מים לקדשן, ואין צריך לומר מים שנתקדשו -- לא יפשיל הכלי לאחוריו, אלא לפניו: שנאמר "למשמרת, למי נידה" (במדבר יט,ט) -- בזמן שהם שמורין, הן מי נידה; ואם לאו, פסולין. הרי שמילא שתי חבייות -- נותן לפניו אחת, ואחת לאחוריו: מפני שאי אפשר.

ו) [ה] מי חטאת ששקלן במשקל -- אם הסיח דעתו, פסולין; ואם לא הסיח דעתו, כשרין. אבל אם שקל דברים אחרים במי חטאת -- הואיל ועשין משקולת, פסלן: שאין זו משמרת.

ז) כל אלו הטהורין שממלאין או שמקדשין או שמזין, וכן כל הכלים שממלאין ומקדשין בהן ושמזין מהן -- אם היו טבולי יום, אף על פי שלא העריב שמשן, הרי אלו כשרים, שכל מעשה הפרה והמילוי והקידוש וההזיה כשר בטבול יום כמו שביארנו. ומפני הצדוקיין מטמאין את כל כלי השטף, ומטבילין אותן; ואחר כך משתמשין בהן במי חטאת.

ח) [ו] הכול כשרין להזות -- חוץ מאישה, וטומטום, ואנדרוגינוס, ותינוק שאין בו דעת; אבל קטן שיש בו דעת, כשר להזות. והערל כשר להזות, שאין הערל טמא.

ט) קטן שיש בו דעת שהזה, והאישה מסעדתו, כגון שאחזה לו המים בידו -- הזיתו כשרה: ובלבד שלא תאחוז בידו, בשעת הזיה; ואם אחזה, הזיתו פסולה.

י) [ז] המזה צריך להתכוון, ולהזות על הטמא לטהרו; ואם הזה שלא בכוונה, הזיתו פסולה. אבל זה שמזין עליו -- אינו צריך כוונה, אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו. המתכוון להזות לפניו, והזה לאחוריו, לאחוריו, והזה לפניו -- הזיתו פסולה; נתכוון להזות לפניו, והזה לצדדין של פניו -- הזיתו כשרה.

יא) [ח] המזה אינו צריך טבילה, לכל הזיה; אלא טובל את האיזוב, ומזה הזיה אחר הזיה עד שייגמרו המים. ומזה הזיה אחת על כמה בני אדם, או על כמה כלים, כאחד -- אפילו מאה: כל שנגע בו מן המים כל שהוא, טהור -- והוא שיתכוון המזה, להזות עליו.

יב) טבל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שמקבל טומאה או על האדם, והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה -- אם נשאר מים באיזוב, אינו צריך לחזור ולהטביל; אלא מזה מן השאר על האדם, או על הכלים הטמאים: שהרי תחילת טבילתו כשרה הייתה.

יג) אבל אם טבל את האיזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, או על הבהמה, והזה על האדם, או על הכלי הטמא -- הזיתו פסולה: עד שיחזור ויטבול האיזוב פעם שנייה, ויתכוון להזות על האדם או על דבר המקבל טומאה.

יד) [ט] הטביל את האיזוב, ונתכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה -- המים המנטפים, כשרין; לפיכך אם נטפו בכלי, וחזר והטביל בהן את האיזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה -- הזיתו כשרה.

טו) [י] מי חטאת שנתמעטו -- טובל בהן אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג. צלוחית שפיה צר -- טובל ומעלה כדרכו, ומזה; ואינו צריך להיזהר שמא ייגע בצידי הכלי, בפעם שנייה.

[Back]
<.footer.>