הלכות עירובין פרק ג

א) חלון שבין שתי חצרות, אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה, והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה -- אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד, הרשות בידן, וייעשו כחצר אחת, ויטלטלו מזו לזו; ואם רצו, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן. היה החלון פחות מארבעה, או שהיה כולו למעלה מעשרה -- מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.

ב) במה דברים אמורים, בחלון שבין שתי חצרות; אבל שבין שני בתים, אפילו היה למעלה מעשרה. וכן חלון שבין בית לעלייה -- אם רצו מערבין עירוב אחד, אף על פי שאין ביניהם סולם: והוא שיהיה בו, ארבעה על ארבעה. היה חלון עגול -- אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה, הרי הוא כמרובע.

ג) כותל שבין שתי חצרות, או מתבן שבין שתי חצרות, פחות מעשרה טפחים -- מערבין עירוב אחד, ואין מערבין שניים. היה גבוה עשרה, או יתר על כן -- מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן; ואם היה ביניהן סולם מכאן וסולם מכאן, הרי הן כפתח, ואם רצו, מערבין אחד. ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל, שהרי אין יכולין לעלות בו עד שיימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל -- הרי זה מתיר; ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל -- אם נשאר ביניהן פחות משלושה, הרי זה מתיר, ומערבין אחד, אם רצו.

ד) היה הכותל רחב ארבעה, ועשה סולם מכאן וסולם מכאן -- אף על פי שהסולמות מרוחקות זה מזה, אם רצו, מערבין אחד. אין ברוחב הכותל ארבעה -- אם אין בין הסולמות שלושה, מערבין אחד; היה ביניהן שלושה, מערבין שניים.

ה) בנה מצבה על גבי מצבה בצד הכותל -- אם יש בתחתונה ארבעה, ממעט; אין בתחתונה ארבעה ואין בינה לבין העליונה שלושה, ממעט, ואם רצו, מערבין אחד. וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל.

ו) כותל גבוה שבין שתי חצרות, וזיז יוצא באמצעיתו -- אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה, מניח סולם לפני הזיז, ומערבין אחד, אם רצו; אבל אם הניח הסולם בצד הזיז, אינו ממעט. היה הכותל גבוה תשעה עשר טפח -- מוציא אחד באמצע, ומערבין אחד, אם רצו: שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מעשרה, ומן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה. היה הכותל גבוה עשרים טפח, צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, עד שיהיה בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה, ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מעשרה; ומערבין אחד, אם רצו.

ז) דקל שחתכו וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ -- מערבין אחד, אם רצו; ואינו צריך לקובעו בבניין. וכן הסולם -- כובדו קובעו, ואינו צריך לחברו בבניין. היו קשין מבדילין בין שתי החצרות, וסולם מכאן וסולם מכאן -- אין מערבין אחד: שהרי אין כף הרגל עולה בסולם, לפי שאין לו על מה שיסמוך. היה סולם באמצע, וקשין מכאן וקשין מכאן -- אם רצו, מערבין שניים.

ח) היה אילן בצד הכותל, ועשהו סולם לכותל -- אם רצו, מערבין אחד, הואיל ואיסור שבות, הוא שגרם לו שלא יעלה באילן. עשה אשרה סולם לכותל -- אין מערבין אחד, מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי היא אסורה בהניה.

ט) כותל שגבוה עשרה, ובא למעטו כדי לערב עירוב אחד -- אם יש באורך המיעוט ארבעה טפחים, מערבין אחד; סתר מקצת הכותל עד שנתמעט מעשרה -- צידו הקצר, נותנין אותו לחצר זו, ושאר הכותל הגבוה, לבין שתי החצרות.

י) נפרץ הכותל הגבוה שביניהן -- אם הייתה הפרצה עד עשר אמות, מערבין שני עירובין, ואם רצו, מערבין אחד: מפני שהיא כפתח. ואם הייתה יתר מעשר, מערבין עירוב אחד, ואין מערבין שני עירובין.

יא) הייתה הפרצה פחותה מעשר, ובא להשלימה ליתר מעשר -- חוקק בכותל גובה עשרה טפחים, ומערבין עירוב אחד; ואם בא לפרוץ לכתחילה פרצה יתר מעשר בכל הכותל, צריך להיות גובה הפרצה מלוא קומתו.

יב) חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר, מערבין שני עירובין; פחות מכאן, מערבין אחד, ואין מערבין שניים. ואם מיעט עומקו בעפר, או בצרורות -- מערבין אחד, ואין מערבין שניים: שסתם עפר וצרורות בחריץ, מבוטלין הן. אבל אם מילאהו תבן, או קש -- אין ממעטין, עד שיבטל.

יג) וכן אם מיעט רוחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ -- מערבין אחד, ואין מערבין שניים; וכל הדבר הניטל בשבת, כגון הסל והספל -- אין ממעטין בו, אלא אם כן חיברו בארץ חיבור שאי אפשר לשומטו עד שיחפור בדקר.

יד) נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ, מערבין אחד; ואם רצו, מערבין שני עירובין. וכן שתי כצוצטריות זו כנגד זו -- אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו, מערבין עירוב אחד; ואם רצו, מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן.

טו) היו זו בצד זו, ואינן בשווה אלא אחת למעלה מחברתה -- אם יש ביניהן פחות משלושה טפחים, הרי הן ככצוצטרה אחת, ומערבין אחת; ואם יש ביניהן שלושה או יתר, מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן.

טז) [טו] כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב, והיה גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושווה לקרקע חצר שנייה -- נותנין רוחבו לבני החצר שהוא שווה להם, וייחשב מחצרן: הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו, נותנין אותו לאלו שתשמישו להם בנחת. וכן חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושווה לקרקע חצר שנייה -- נותנין רוחבו לחצר שהוא שווה לו: מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה, נותנין אותו לאלו שתשמישו להם בנחת.

יז) [טז] היה הכותל שבין שתי החצרות נמוך מחצר העליונה וגבוה מחצר התחתונה, שנמצאו בני העליונה משתמשין בעובייו על ידי שלשול, ובני התחתונה משתמשין בעובייו על ידי זריקה -- שניהן אסורין בו, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד; אבל אם לא עירבו -- אין מכניסין מעובי כותל זה לבתים, ואין מוציאין מהבתים לעובייו.

יח) [יז] שני בתים שביניהם חורבה שהיא רשות היחיד -- אם יכולין שניהן להשתמש בחורבה על ידי זריקה, אוסרין זה על זה; ואם היה תשמישה לזה בנחת, והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנו -- הרי זה שהיא לו בנחת, משתמש בה על ידי זריקה.

יט) [יח] כל גגות העיר, אף על פי שזה גבוה וזה נמוך, עם כל החצרות, ועם כל הקרפפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתיים, עם עובי הכתלים שבין החצרות, עם המבואות שיש להן לחי או קורה -- כולן, רשות אחת הן; ומטלטלין בכולן בלא עירוב, כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו.

כ) [יט] כיצד, כלי ששבת בתוך החצר, בין עירבו אנשי החצר, בין לא עירבו -- מותר להעלותו מן החצר לגג, או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שנייה, ומחצר שנייה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי: עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות, או דרך גגות וקרפפות, או דרך חצרות וקרפפות, או דרך שלושתן מזה לזה ומזה לזה -- ובלבד שלא ייכנס בכלי זה לבית מן הבתים, אלא אם עירבו אנשי כל המקומות האלו, עירוב אחד.

כא) [כ] וכן אם שבת הכלי בבית, והוציאו לחצר -- לא יעבירנו לחצר אחרת, או לגג אחר, או לראש הכותל, או לקרפף, אלא אם כן עירבו כל אנשי המקומות שמעבירין בהם כלי זה, עירוב אחד.

כב) [כא] בור שבין שתי חצרות -- אין ממלאין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו. והיכן מעמידין את המחיצה, אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים; ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים: כדי שתהיה ניכרת רשות זה, מרשות זה.

כג) [כב] וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים, זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצידה השני, וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה, אף על פי שהמים מעורבין מלמטה: קל הוא שהקלו חכמים, במים.

כד) [כג] באר שבאמצע השביל בין שתי כותלי חצרות -- אף על פי שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים, ומכותל זה ארבעה טפחים, שניהם ממלאים ממנה, ואין צריכין להוציא זיזין על גבה: שאין אדם אוסר על חברו, דרך אוויר.

כה) [כד] חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום -- אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרין, שהרי נשאר להן פסין מכאן ומכאן; ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן, עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד: שדיורין של גדולה חשובין בקטנה, ואין דיורי קטנה חשובין בגדולה.

כו) [כה] שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן, או דרך החלון, ונסתם הפתח או החלון בשבת -- כל אחת ואחת מותרת לעצמה: הואיל והותרה מקצת שבת, הותרה כולה. וכן שתי חצרות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה, ונפל הכותל שביניהן בשבת -- אלו מותרים לעצמם ומוציאין מבתיהם ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה: הואיל והותרה מקצת שבת, הותרה כולה, אף על פי שניתוספו הדיורין -- שהדיורין הבאין בשבת, אינן אוסרין. נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה, או שעשו גויים לדעתן -- חזרו להיתרן. וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו, ונפסקו -- אסור לטלטל מזו לזו, ואפילו היו מוקפות מחיצה; חזרו ונקשרו בשוגג, חזרו להיתרן.

---

הלכות עירובין פרק ד

א) אנשי חצר שהיו כולן אוכלין על שולחן אחד תמיד, אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו, אין צריכין עירוב, מפני שהן כאנשי בית אחד. וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו, ואינו צריך לערב עימהן -- כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן, מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד.

ב) וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת, עירוב אחד לכולן, ופת אחת בלבד, מוליכין לאותו מקום שמערבין עימו; ואם היה העירוב בא אצלן, אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב, שאינו צריך ליתן את הפת: שכל אלו הבתים, כבית אחד הן חשובין.

ג) וכן אנשי חצר שעירבו, נעשו כולן כבית אחד; ואם צרכו לערב עם חצר שנייה, כיכר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה עירוב בא אצלן, אינן צריכין ליתן פת.

ד) חמישה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב -- כשהן מוליכין, אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא כיכר אחד, שכיון שגבו, כולן נעשו כאנשי בית אחד.

ה) האב ובנו, הרב ותלמידו, שהן שרויין בחצר -- אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד; ואף על פי שפעמים אוכלין על שולחן אחד, ופעמים אינן אוכלין -- הרי הן כבית אחד.

ו) האחים שכל אחד מהן יש לו בית בפני עצמו, ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד, אבל אוכלין הן על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה, ימים ידועין, כמי שסועד אצל חברו שבוע או חודש -- אם אין עימהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב; ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן, אין נותנין פת. ואם היו דיורין עימהן בחצר, צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר, מפני שאינן סומכין על שולחן אחד, תמיד.

ז) חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה -- הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו, או בעלייה בפני עצמה; לפיכך צריכין פת, מכל חבורה וחבורה. ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה -- כיכר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין.

ח) מי שיש לו בחצר חברו בית שער שרבים דורסין בו, או אכסדרה, או מרפסת, או בית הבקר, או בית התבן, או בית העצים, או אוצר -- הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עימו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פיתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו, עד שיערב עימו; אבל מקום לינה, אינו אוסר. לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער, או באכסדרה ומרפסת -- אינו אוסר עליו, לפי שאינו מקום דירה.

ט) עשרה בתים זה לפנים מזה -- הבית הפנימי והשני לו, הן שנותנין את העירוב; והשמונה בתים החיצונים, אינן נותנין את העירוב -- הואיל ורבים דורסין בהן, הרי הן כבית שער, והדר בבית שער, אינו אוסר. אבל התשיעי, אין דורסין בו רבים; לפיכך אוסר, עד שייתן עירובו.

י) שתי חצרות וביניהן שלושה בתים פתוחות זה לזה ופתוחים לחצרות, והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי -- אותן השלושה בתים, אינן צריכין ליתן את הפת: האמצעי, מפני שהניחו בו העירוב; והשניים שמצדדיו, מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר.

יא) שתי חצרות ושני בתים פתוחים זה לזה ביניהן, והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן, והניחוהו בבית האחר -- שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובה בבית שער של חצר האחרת.

יב) אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן קטן, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית, הרי זה אוסר, עד שיערבו עליו. אבל האורח, אינו אוסר לעולם, כמו שביארנו.

יג) אחד מבני חצר שהניח ביתו, והלך ושבת בחצר אחרת, אפילו הייתה סמוכה לחצרו -- אם הסיע מליבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת זו, הרי זה אינו אוסר עליהן. במה דברים אמורים, בישראל; אבל גוי -- אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהן, עד שישכרו ממנו מקומו, שהרי אפשר שיבוא בשבת.

יד) בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים, והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן -- אינן אוסרין עליו: הואיל ויש לו תפוסת יד בכל בית מהן, נעשו הכול כאורחין אצלו. במה דברים אמורים, בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששית; אבל אם נשאר לו בכל בית מהן, כלים שמותר לטלטלן -- הואיל ואפשר שיוציאם היום, ולא יישאר לו שם תפוסת יד, הרי אלו אוסרין עליו, עד שיערבו.

טו) אנשי החצר ששכחו ולא עירבו -- אין מוציאין מבתיהם לחצר, ולא מחצר לבתים; אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר, בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר. ואם הייתה שם מרפסת או עלייה, ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן -- אנשי המרפסת או אנשי העלייה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן, בכל המרפסת ובכל הנחשב עימה, או בכל רוחב העלייה, ובכל הנחשב עימה; ואנשי החצר, מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עימה. וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעלייה, ושכחו ולא עירבו -- זה מטלטל בכל העלייה והנחשב עימה, וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עימה.

טז) כיצד, הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר, אם אינן גבוהין עשרה טפחים -- הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים. ואם גבוהין עשרה, והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים -- הרי אלו נחשבין עם המרפסת, שהרי הן שווין לה, ובני מרפסת מותרין בהן. ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים, או יתר על כן, אף על פי שגבוהין עשרה -- הרי אלו בכלל החצר והמרפסת, לפי ששניהן אפשר להן להשתמש בהן על ידי זריקה; לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים, עד שיערבו. הייתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת -- אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהן.

יז) זיזין היוצאין מן הכתלים -- כל שהוא למטה מעשרה טפחים, הרי זה נחשב מן החצר, ובני החצר משתמשין בו; וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעלייה, אנשי עלייה משתמשין בו. והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחילת עשרה העליונים, מן הזיזין היוצאין שם -- שניהן אסורין בו; ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים, אלא אם כן עירבו.

יח) בור שבחצר, אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת, וכיוצא בהן -- הרי הוא וחוליתו, כסלע או תל שבחצר: אם היה גבוה עשרה סמוך למרפסת, הרי הוא נחשב עם המרפסת. אבל אם היה מלא מים -- אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים, עד שיערבו.

יט) שתי חצרות זו לפנים מזו, ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה -- עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית, שתיהן אסורות -- הפנימית מפני שלא עירבה, והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה -- זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה; אבל אין מטלטלין מזו לזו.

כ) שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית בהיתרה עומדת; שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עימהם, אף החיצונה אסורה -- מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להם עירוב, שהן עוברין עליהן.

כא) עשו שתיהן עירוב אחד -- אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה, בין מבני הפנימית -- שתיהן אסורות, עד שיבטל להן, שהרי ביארנו, שמבטלין מחצר לחצר. ואם הניחו עירובן בפנימית, ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב -- חיצונה אסורה, ופנימית מותרת במקומה; שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב -- שתיהן אסורות, עד שיבטל להן.

כב) היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו -- אינן צריכין לערב, אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצרו; ואם היה גוי בפנימית, אף על פי שהוא אחד, הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה, עד שישכרו מקומו.

כג) שלוש חצרות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהן -- עירבו שתיים החיצונות עם האמצעית, היא מותרת עימהן והן מותרות עימה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו, עד שיעשו שלושתן עירוב אחד; היה בכל חצר מהן אחד -- אף על פי שרבים דורסין בחיצונה, אינן צריכין לערב, שכל אחד מהן, מותר במקומו. היו שניים בפנימית -- הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו, הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה, עד שיערבו שניים שבפנימית. זה הכלל, רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה; ורגל המותרת במקומה, אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן.

כד) שתי כצוצטריות זו למעלה מזו, שהן למעלה מן המים -- אף על פי שעשת כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת, אם היו השתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים, הרי אלו אסורין למלאות, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד: מפני שהן ככצוצטרה אחת. ואם היה בין העליונה והתחתונה יתר על עשרה טפחים, ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה -- שתיהן מותרות למלאות.

כה) לא עשתה העליונה מחיצה, ועשתה התחתונה -- אף התחתונה אסורה למלאות: מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין, שעובר עליה. עשתה העליונה מחיצה, ולא עשת התחתונה -- העליונה מותרת למלאות, והתחתונה אסורה. ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו -- שתיהן אסורות למלאות, עד שיערבו עירוב אחד.

כו) שלוש דייטות זו למעלה מזו, העליונה והתחתונה של אחד ואמצעית של אחד -- לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות; אבל משלשל הוא מן העליונה להתחתונה, שלא דרך אמצעית.

כז) שתי דייטות זו כנגד זו, וחצר אחת ביניהן ששופכין לתוכה המים -- לא ישפכו לתוכה, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד. עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים, ומקצתם לא עשו -- אלו שעשו עוקה, שופכין לעוקה שלהן; ואלו שלא עשו, לא ישפכו לחצר, עד שיערבו. ואם עשו אלו עוקה, ועשו אלו עוקה -- כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה, אף על פי שלא עירבו.

---

הלכות עירובין פרק ה

א) אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לעניין סחורה, כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן -- אין צריכין שיתוף אחר לעניין שבת, אלא סומכין על שיתוף של סחורה: והוא שיהיה המין שהן שותפין בו, מין אחד ובכלי אחד; אבל אם היה אחד מהם שותף לזה ביין ולאחר בשמן, או שהיה הכול יין והיה בשני כלים -- הרי אלו צריכין להשתתף לעניין שבת.

ב) אחד מבני המבוי שביקש מחברו יין או שמן קודם השבת, ולא נתן לו -- ביטל השיתוף, שהרי גילה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה. אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי, ולא נשתתף -- בני מבוי נכנסין לתוך ביתו, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כורחו; ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי, כופין אותו להשתתף עימהם.

ג) אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן -- הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהן; ואף על פי שלא הפרישו, ולא ייחדו, אלא הרי הוא מעורב באוצר -- הרי זה שיתוף.

ד) חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות, אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד, נאסרה במבוי השני, ואינה מוציאה ומכניסה בו; לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי, ושיתף עליהם -- צריך להודיע לאנשי חצר זו: שאינן משתתפין אלא מדעתן, שאינה זכות להם -- שמא במבוי השני רוצין להשתתף, לא בזה.

ה) אשתו של אדם מערבת לו, שלא מדעתו -- והוא, שלא יאסור על שכניו; אבל אם אוסר -- אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו, אלא מדעתו. כיצד אוסר, כגון שאמר איני מערב עימכם, או איני משתתף עימכם.

ו) נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות -- אם במין אחד נשתתפו, אפילו כלה אותו המין -- הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן, ואינו צריך להודיעם פעם שנייה. ואם בשני מינין נשתתפו, נתמעט האוכל -- מוסיף ומזכה, ואינו צריך להודיע; ואם כלו -- מזכה להם, וצריך להודיעם. ניתוספו שכנים בחצר זו -- מזכה להם, וצריך להודיעם.

ז) נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה, ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר -- מותרת עם שניהן, והם מותרין עימה; ושני המבואות אסורין זה עם זה. לא עירבה עם אחד מהן, אוסרת על שניהם.

ח) הייתה חצר זו רגילה בפתח אחד, והפתח השני אינה רגילה בו -- זה שרגילה להיכנס ולצאת בו, אוסר; ושאינה רגילה בו, אינו אוסר. עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו -- הותר המבוי האחר לעצמו, ואינו צריך לערב עימה.

ט) עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן, והיא לא עירבה עימו, ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו, וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו -- דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו, מפני שלא עירב: הואיל והיא לא עירבה, והוא לא עירב -- דוחין אותה אצלו, כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו.

י) חצר שיש לה פתח למבוי, ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתיים -- הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף, אינו סומך אלא על פתח של מבוי; לפיכך אוסר על בני המבוי, עד שישתתף עימהן. אבל אם היה הקרפף בית סאתיים או פחות, אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח המיוחד לו סומך, הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף.

יא) אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר, אינו אוסר עליהן; וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו, אינו אוסר עליהן, שהרי הפריש עצמו מהן, וחלק רשותו.

יב) אנשי מבוי שנשתתפו מקצתם ושכחו מקצתם ולא נשתתפו, מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לעניין ביטול רשות, כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שניים ולא עירבו; וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכין על שולחנו, כאיש אחד הן חשובין, בין לעירובי חצרות, בין לשיתופי מבואות.

יג) מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה, ואחר כך נשתתפו כולן במבוי -- שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצרו, לא הפסיד כלום: שהרי כולן נשתתפו, ועל השיתוף סומכין; ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף, אלא שלא לשכח התינוקות -- והרי עירבו בחצרות. אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף -- אסורין במבוי, ומותרין כל בני חצר לטלטל בחצרן: שהמבוי לחצרות, כחצר לבתים.

יד) נשתתפו במבוי, ושכחו כולן לערב בחצרות -- אם אין מקפידין על פרוסתן, סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד; ואין מתירין להן דבר זה, אלא מדוחק.

טו) מבוי שלא נשתתפו בו -- אם עירבו חצרות עם הבתים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית: מאחר שעירבו חצרות עם הבתים, נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד, בלא חצרות; ולפיכך אין מטלטלין בכולו. ואם לא עירבו אנשי החצרות, מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו -- כחצר שלא עירבו בה.

טז) גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי, דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר -- ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להם הצדוקי; ואם היה במבוי גוי וישראל אחד, אינו צריך שיתוף. ודין ישראל אחד, ודין רבים שהם סומכין על שולחן אחד -- דין אחד הוא.

יז) גוי שהיה דר במבוי -- אם יש לו בחצרו פתח אחד לבקעה, אינו אוסר על בני המבוי; ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה, ואף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי -- אינו אוסר עליהן: שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו, שהוא לבקעה. וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתיים -- הרי זה כפתוח לבקעה, ואינו אוסר עליהן; היה בית סאתיים או פחות -- אינו סומך עליו, ואוסר עליהן, עד שישכרו ממנו.

יח) מבוי שצידו אחד גויים וצידו אחד ישראליים, והיו חלונות פתוחים מחצר לחצר של ישראל, ועירבו כולן דרך חלונות, ואף על פי שנעשו כאנשי בית אחד, ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות -- הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים, עד שישכרו מן הגויים: שאין רבים נעשים כיחיד, במקום גוי.

יט) כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה, שלא לשכח התינוקות; ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה, כדרך שמשתתפין במבוי. ואם הייתה המדינה קניין ליחיד, אפילו נעשת של רבים, משתתפין כולן שיתוף אחד, ויטלטלו בכל המדינה; וכן אם הייתה של רבים, ויש לה פתח אחד -- משתתפין כולן שיתוף אחד.

כ) אבל אם הייתה של רבים, ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה, אפילו נעשת של יחיד, אין מערבין את כולה -- אלא מניחין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד בחצר אחת; ומשתתפין השאר. ויהיו אלו המשתתפין כולן, מותרין בכל המדינה, חוץ מאותו מקום ששיירו; ויהיו אותן הנשארין, מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן, אם היו המשוארין רבים -- ואסורין לטלטל, בשאר כל המדינה.

כא) ודבר זה משום היכר הוא, כדי שיידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה -- שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עימהן, אין מטלטלין בו, אלא אלו לעצמן, ואלו לעצמן.

כב) מדינה של רבים שיש לה פתח אחד, וסולם במקום אחד -- מערבין את כולה, ואינה צריכה שיור: שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח. הבתים שמניחין אותן שיור, אף על פי שאינן פתוחין לעיר, אלא אחוריהן לעיר, ופניהן לחוץ -- עושין אותן שיור, ומערבין את השאר.

כג) המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד, אינו צריך להודיען, שזכות היא להן; ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה, או מי שהלך לשבות בעיר אחרת, או גוי שהיה עימהן במדינה -- דין הכול, כדינם בחצר ומבוי.

כד) מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד, הרי זה אוסר על כולן; ואם בנו מצבה על פתח המבוי, אינו אוסר עליהן. לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין -- אלא או כולה, או מבוי מבוי; ובונה כל מבוי מצבה על פתחו, אם רצה לחלוק רשותו מהן -- כדי שלא יאסור על שאר המבואות.