הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ו

א) מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו, וליקט מכאן ומכאן -- מה שליקט, ליקט למעשר עד שישלים; והשאר חולין. ואם בלל וחפן, או שליקט מצד אחד, ומצא חסר -- הרי זה לפי חשבון.

ב) כיצד, היו מאתיים מעשר שני, ומאה חולין, נתפזרו ובללן וחפן הכול, נמצאו מאתיים ושבעים -- הרי מאה ושמונים מהן מעשר, ותשעים חולין. זה הכלל -- המתלקטין, למעשר שני; והנבללין, לפי חשבון. ומתנה ואומר: אם אלו שבידי הן המעשר, השאר חולין; ואם הן חולין, הרי מעות המעשר בכל מקום שהן מחוללין עליהן.

ג) [ב] סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו -- מביא בסלע מעות, ואפילו מעות נחושת, ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא, מחוללת על המעות האלו; ואחר כך בורר את היפה שבשתיהן ומחלל המעות של נחושת עליה, ותחזור הסלע היפה למעשר.

ד) [ג] האומר לבנו, מעשר שני בזווית זו, ונמצא בזווית אחרת -- הרי אלו חולין; אמר לו, הרי שם מנה, ומצא מאתיים -- השאר חולין; הרי שם מאתיים, ומצא מנה -- הרי היא חולין. הניח מנה מעשר ומצא מאתיים, מאתיים ומצא מנה -- אפילו היו בשני כיסין, הכול חולין.

ה) [ד] אמר לו אביו, כיס מעשר שני לי בבית, הלך ומצא שם שלושה כיסין -- הגדול שבכולן, מעשר; והשאר חולין. ואף על פי כן לא יאכל מן הקטנים, עד שיחללם על הגדול.

ו) [ה] מי שנשתתק, ואמרו לו, מעשר שני שלך במקום פלוני, והרכין בראשו -- בודקין אותו שלושה פעמים כדרך שבודקין לגיטין, ויהיו דבריו קיימין.

ז) [ו] אמרו לו בחלום, מעשר שני של אביך שאתה מבקש, הרי הוא במקום פלוני -- אף על פי שמצא שם מה שנאמר לו, אינו מעשר: דברי חלומות, לא מעלין ולא מורידין.

ח) [ז] האומר לבניו, אפילו אתם מתים, אל תיגעו בזווית זו, ומצאו שם מעות -- הרי אלו חולין; טמן מעות בפניהם, ואמר להם של פלוני הן, או של מעשר שני הן -- אם כמערים, אין חוששין לדבריו; ואם כמתכוון, דבריו קיימין.

ט) [ח] המוצא כלי, וכתוב עליו מים -- הרי מה שבתוכו מעשר שני; דלת, דמאי; טית, טבל; תיו, תרומה; קוף, קרבן; ואם היה של מתכת, הוא ומה שבתוכו קרבן: שכן היו כותבין אות אחת מן השם, בשעת הסכנה.

י) [ט] מעות הנמצאות בירושלים, אפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות -- הרי אלו חולין: הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום. מצא בתוכן חרס, וכתוב בו מעשר -- הרי אלו מעשר שני. במה דברים אמורים, בשאר ימות השנה; אבל בשעת רגל, הכול מעשר.

יא) [י] מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם מעשר -- שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני, וקונין בו בהמות; והנמצאות בהר הבית, לעולם חולין -- שחזקתן מתרומת הלשכה שחיללום הגזברין על הבהמה.

יב) [יא] תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני, ומצא בתוכה מעות -- אם רוב מניחי מעשר, הרי המעות מעשר; ואם רוב מניחי חולין, חולין; מחצה למחצה, חולין. [יב] מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה, ייפלו לקרוב. מחצה למחצה, ייאכלו כחומרי שניהן -- אסורין לזרים וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש, כתרומה; ואסורין לאונן וטעונין הבאת מקום, כמעשר. וכן במעות הנמצאות בין חולין למעשר.

יג) מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו, ייאכלו כחומר שלהן. [יד] פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין -- ייאכל הכול בטהרה במקום, או יפדה את המעשר. לפיכך אם נתערבו בירושלים, אוסרין בכל שהן במינן -- הואיל והוא בירושלים, הרי הוא כדבר שיש לו מתירין; וייאכל הכול בטהרה.

יד) [טו] הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלים, הגידולין מעשר שני. אבל אם זרעו קודם שייכנס, הגידולין חולין -- ואפילו בדבר שאין זרעו כולה; ופודין אותו בשעת זריעתו.

טו) [טז] מעשר שני, בטיל ברוב. באי זה מעשר אמרו, במעשר שנכנס לירושלים ויצא, ונפלו מחיצות -- שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם, ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס: ואף על פי שאין בו שווה פרוטה, ונמצא דבר שאין לו מתירין, ובטיל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.