הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין. יש בכללן שמונה מצוות -- שתי מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול קודשים שנפסלו או שהוטל בהם מום; (ב) שלא לאכול פיגול; (ג) שלא יותיר קודשים לאחר זמנן; (ד) שלא יאכל נותר; (ה) שלא יאכל קודשים שנטמאו; (ו) שלא יאכל אדם שנטמא את הקודשים; (ז) לשרוף הנותר; (ח) לשרוף הטמא. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק א

א) כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קודשים לכתחילה, ואפילו קודשי קודשים: חוץ מן הטמא, שאינו שוחט לכתחילה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה, ופשט ידיו ושחט בעזרה -- גזירה, שמא ייגע בבשר; [ב] ואם עבר ושחט, הזבח כשר.

ב) וכן פר כוהן גדול של יום הכיפורים, אף על פי שנאמר בו "ושחט אהרון" (ראה ויקרא טז,יא), אם שחטו זר, כשר; אף פרה אדומה ששחטה זר, כשרה: שאין לך שחיטה פסולה בזר.

ג) השוחט את הקודשים, ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק -- הרי אלו פסולין: עד שיתכוון לשחיטה. [ד] ולא ישחוט שני ראשים כאחד, בקודשים; ואם שחט, הרי אלו כשרים. [ה] אבל שניים שוחטין בהמה אחת בקודשים, כחולין.

ד) [ו] הקטן אינו שוחט קודשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו -- שהקודשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; אפילו הייתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אינה מחשבה להקל אלא להחמיר. כיצד, הייתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן והביאה לצפון, ושחטה -- שהרי ממעשיו ניכר, שמחשבתו לשחיטת קודשים -- הרי זו פסולה.

ה) [ז] קודשי קודשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמן בדרום -- פסולין. [ח] היה עומד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט -- שחיטתו כשרה; [ט] היה עומד בדרום, והושיט ידו וקיבל הדם בצפון -- קבלתו פסולה. [י] הכניס ראשו ורובו לצפון, הרי הוא כעומד בצפון.

ו) [יא] שחטה בצפון, ופירכסה ויצאת לדרום, אפילו הוצאה לדרום -- כשרה; פירכסה ויצאת לדרום, וחזרה לצפון, ואחר כך קיבל דמה בצפון -- כשרה.

ז) וכן קודשים קלים שהיו בפנים, ועמד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים ושחט -- שחיטתו כשרה. [יב] הכניס ידו וקיבל, קבלתו פסולה -- אפילו הכניס ראשו ורובו. אפילו היה העובד כולו בפנים, וציציתו בחוץ -- עבודתו פסולה: שנאמר "בבואכם אל אוהל מועד" (ויקרא י,ט), עד שיבואו כולן.

ח) [יג] פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ, אחר קבלת דמה -- כשרה: שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקודשים קלים -- הזבח כשר, כמו שיתבאר.

ט) [יד] הייתה הבהמה כולה בפנים, ורגלה בחוץ, ושחטה -- הזבח פסול: שנאמר "והביאום לה'" (ויקרא יז,ה), עד שתהיה כולה בפנים. [טו] שחטה, והיא כולה בפנים, ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ -- חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם, ואחר כך מקבל הדם; ואם קיבל, ואחר כך חתך -- פסול, מפני שמנונית הבשר שבחוץ. ובקודשים קלים, אין צריך לחתוך, אלא מחזיר רגלה לפנים, ומקבל -- שבשר קודשים קלים שיצא קודם זריקה, כשר.

י) [טז] תלה הבהמה, ושחטה באוויר העזרה -- פסולה: שנאמר "על ירך המזבח" (ויקרא א,יא), עד שישחוט בארץ. [יז] הייתה הבהמה בארץ, ונתלה ושחט והוא תלוי באוויר -- בקודשי קודשים, פסול; בקודשים קלים, כשר. [יח] שחט מיעוט סימנין בחוץ, וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום, וגמרן בצפון -- פסולין: שהשחיטה, ישנה מתחילתה ועד סוף.

יא) [יט] נתלה, וקיבל הדם מצוואר בהמה המונחת בקרקע -- פסול, שאין דרך שירות בכך. [כ] היה עומד בעזרה, ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באוויר, או שהגביה הבהמה, וקיבל הדם באוויר -- כשר, שאוויר המקום כמקום.

יב) [כא] נתן מזרק לתוך מזרק, וקיבל -- כשר: מין במינו, אינו חוצץ. הניח סיב בתוך המזרק, וקיבל -- כשר: מפני שהסיב חלול והרי הדם יורד לתוך המזרק, ואין כאן חציצה. אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב -- פסולה.

יג) [כב] קבלת הדם, והולכתו למזבח, וזריקתו, וכן הולכת אברים לכבש -- כל אחת מאלו, אינה כשרה אלא בכוהן הכשר לעבודה, כמו שביארנו בקמיצת המנחה, ובמליקת העוף. [כג] והולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך כוהן שקיבל הדם, ועמד במקומו וזרקו למזבח -- נפסל הזבח.

יד) [כד] קיבל בימינו, ונתן לשמאלו -- יחזיר לימינו. קיבל בכלי חול, נפסל הזבח; קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול -- יחזיר לכלי קודש. [כה] נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו -- כשר; אבל אם נשפך מצוואר הבהמה על הרצפה, ואספו ונתנו לכלי השרת -- נפסל הזבח.

טו) [כו] נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו, וקיבל מקצתו מצוואר בהמה -- הרי זה כשר: ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל, דם הנפש -- לא דם התמצית, ולא דם העור.

טז) [כז] כל הזבחים שקיבל דמן אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליכו למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו -- נפסל הזבח; קיבל הכשר, ונתן לפסול, ולא הלך בו הפסול, אלא עמד במקומו -- יחזיר לכשר.

יז) אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה, והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכוהן תחילה, והחזירו ונתנו לפסול והוליכו -- הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף -- נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

יח) [כח] קיבל הפסול -- אם נשאר דם הנפש, חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה, עושין הדם הנשאר שיירים: חוץ מן הטמא -- הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיירים. כיצד, קיבל הטמא -- אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש, וזרקו -- נפסל הזבח: שזה שקיבל הכשר באחרונה -- שיירים הוא, ואינו כלום.

יט) [כט] בהמה שחסר מאבריה כל שהוא, אחר שחיטה קודם קבלת הדם -- נפסלה: אפילו צרם באוזנה קודם קבלה, הרי זה לא יקבל, שנאמר "ולקח מדם הפר" (ויקרא טז,יד), שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה. ואם קיבל מן החסרה, וזרק -- הרי זה פסול.

כ) [ל] אבל אם חסרה, אחר קבלה קודם זריקה, אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם, או נשרף -- אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין, זורק את הדם; ואם לאו, אינו זורק: ובעולה, אפילו כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן האימורין -- מפני שכולה לאישים. [לא] נשאר פחות מכזית, לא יזרוק; ואם זרק, לא הורצה.

כא) נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה -- לא יזרוק הדם; ואם זרק, הורצה. [לב] בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה, קודם זריקת דמים -- אף על פי שנזרק הדם, והבשר בחוץ -- הזבח כשר: מפני שסוף הבשר לצאת. והזריקה מועלת ליוצא לשורפו, אבל לא לאוכלו.

כב) [לג] וכן אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק הדם והן בחוץ -- לא נפסל הזבח; ואם החזירן, מקטירין אותן. ואף על פי שלא החזירן, חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

כג) [לד] כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים, בין שנטמא חלב והבשר קיים -- זורק את הדם. נטמאו שניהן, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה -- שהציץ מרצה על הטמא. וכן אימורין או אברי עולה, שנטמאו והקטירן -- הציץ מרצה, כמו שביארנו. וכל קרבנות הציבור שנטמא הבשר והחלב כולו, הרי זה זורק את הדם.

כד) [לה] דם קודשים שיצא חוץ לעזרה, נפסל הזבח; ואף על פי שחזר והכניסו, וזרקו על המזבח -- לא נרצה. [לו] וכל דם הקודשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם "על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים יב,טז): דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים, ומקבל טומאה; אבל דם קודשים שאינו נשפך כמים, אינו מקבל טומאה. [לז] ודם ששקעה עליו חמה, ולא נזרק -- נפסל הזבח; ואם זרקו, לא הורצה.