הלכות מעשרות פרק יג

א) פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון השיתין, והרימין, והעוזררין, ובנות שוח, ובנות שקמה, והגופנן, ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור, והנצפה, והכוסבר, וכיוצא בהן -- פטורין מן הדמאי. והלוקח אותן מעם הארץ, אינו צריך להפריש מהן לא תרומת מעשר ולא מעשר שני: מפני שחזקתן מן ההפקר. אפילו אמר לו עם הארץ, אינן מעושרין -- הרי אלו פטורין מן המעשרות, עד שייוודע לו שהן מן השמור.

ב) הבכורות והסייפות שבבקעה, פטורין מן הדמאי; ושבגינה חייבין, מפני שהן נשמרין. ואלו הן הבכורות, כל הפירות שביכרו עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה; והסייפות, הן הפירות שיישארו אחר שיקפלו המקצועות מן השדות ויניחום בלא שומר. וכן החומץ העשוי מן התמרים, פטור מן הדמאי.

ג) כשגזרו על הדמאי, לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד, שהיא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ; וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ, פטורין מן הדמאי -- שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו.

ד) פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל, אף על פי שהן נמצאות בסוריה, ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו עולי מצריים בלבד -- הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני.

ה) לפיכך הדבילה השמנה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים, והחרובין הגדולים השווין, והאורז הלבן ביותר, והכמון הגדול -- מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל, ובסוריה; וכן כל כיוצא בפירות אלו.

ו) [ה] החמרים שהביאו פירות לצור, חייבין בדמאי -- שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל, שהיא הקרובה לה; והאורז, אין חוששין לו -- אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהחזיקו עולי בבל, פטור מן הדמאי, אלא אם כן היה ניכר, כמו שביארנו.

ז) [ו] הלוקח מבעלי אוצרות בצור, פטור מן הדמאי; ואין אומרין שמא מפירות הארץ אצרו. וכן חמור יחידי שנכנס לצור, והוא טעון פירות -- פטור מן הדמאי: שחזקתו משדה העיר.

ח) [ז] הלוקח מבעלי אוצר בצידון, חייב בדמאי -- מפני שהיא קרובה יתר מצור, שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל; אבל הלוקח מן החמרים בצידון, פטור מן הדמאי -- מפני שחזקתן שמביאין מחוצה לארץ.

ט) [ח] הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל -- אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל, הרי פירותיו דמאי; לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל, היה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ.

י) [ט] איזה הוא תגר, זה שהביא ושנה ושילש; אבל אם הביא פעם אחת, אפילו הביא שלושה משואין בבת אחת, או שהביא הוא ובנו ופועל -- עדיין לא הוחזק תגר.

יא) [י] כשגזרו על הדמאי, לא גזרו על פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ. [יא] פירות הארץ שרבו על של חוצה לארץ, הרי אלו חייבין בדמאי; ושל חוצה לארץ שרבו על פירות הארץ, וכן דברים שחזקתם תדיר מחוצה לארץ, כגון אגוזים ודרמסקנייות -- הרי אלו פטורין מן הדמאי.

יב) לא הלכו חכמים בפירות חוצה לארץ, לא אחר המראה, ולא אחר הטעם, ולא אחר והריח -- אלא אחר הרוב: כל שרבו לו, מותר; ושלא רבו לו, אסור.

יג) כיצד, רבו בעיר אבל לא במדינה, או שרבו במדינה ולא רבו בעיר, רבו בהר ולא רבו בבקעה, או שרבו בבקעה ולא רבו בהר, רבו לחנווני ולא רבו לבעל הבית, רבו לבעל הבית ולא רבו לחנווני -- זה שרבו בו, מותר; ומקום שלא רבו בו, חייב בדמאי. [יג] רבו פירות חוצה לארץ בשוק, ונתמעטו -- חזר השוק ליושנו, והלוקח ממנו חייב בדמאי.

יד) ואלו דברים שלא גזרו עליהן, בשעה שגזרו על הדמאי -- הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, או קמח לעורות או למלוגמה או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושיירי המנחות, ותוספת הביכורים: כל אלו, פטורין מן הדמאי; וכיון שאמר לו עם הארץ מתוקנין הן, אינו צריך לעשר.

טו) הלוקח פירות לאכילה, ונמלך עליהן לבהמה -- הרי זה לא ימכרם לגוי, ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים, עד שיתקנם דמאי.

טז) שמן ערב פטור מן הדמאי, שאין חזקתו לאכילה; שמן שלוקח הסורק לתת אותו בצמר, פטור מן הדמאי -- מפני שהוא נבלע בצמר; אבל שהאורג לוקח לסוך בו אצבעותיו, חייב בדמאי -- מפני שהוא נבלע בגופו, וסיכה כשתייה היא בכל מקום.

יז) גוי ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו -- בודאי, אסור; ובדמאי, מותר. נתן הגוי שמן על גבי טבלה להתעגל עליה -- משעמד, מותר לישראל לישב אחריו. [יח] מי שנפל שמן דמאי על בשרו -- משפשפו, ואינו חושש.

יח) הלוקח יין למורייס או לאלנתית, קטנייות לעשותן טחינין -- חייב בדמאי. אבל הלוקח מורייס שיש בו יין אלנתית, או שלקח טחינין -- הרי אלו פטורין מן הדמאי: שלא גזרו על תערובת דמאי. ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאור -- הואיל וטעמו ניכר, אינן בטילין ונמצאת כל התערובת חייבת בדמאי.

יט) כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהן -- אם התקינן דמאי והפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני, מה שעשה עשוי; אבל אם תיקן את הדמאי כודאי, והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות, או שתיקן את הודאי כדמאי -- לא עשה ולא כלום.

כ) כל העיר מוכרין ודאי, ואחד מוכר דמאי, ולקח, ואין ידוע ממי לקח -- כיצד מתקן: מפריש תרומה ותרומת מעשר, ונותנן לכוהן; ומפריש מעשר שני בלבד, והרי הוא כמעשר שני של דמאי.

כא) וכן אם היו לפניו שתי קופות, אחת טבל ואחת מתוקן, ואבדה אחת מהן -- הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר, ונותן לכל כוהן שירצה; ומפריש מעשר שני בלבד, כדמאי.

---

הלכות מעשרות פרק יד

א) הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו פעם שנייה -- לא יעשר מזה על זה: אף על פי שהוא מין אחד, אפילו מקופה אחת, אף על פי שמכיר את החבית שהיא היא -- מפני שהסיטון לוקח מאנשים הרבה ומוכר, ושמא לקח זה שמכר בתחילה מעם הארץ שפירותיו דמאי וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין; וכבר ביארנו שאין מעשרין מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב. ואם אמר הסיטון, משל אחד הן -- נאמן.

ב) היה מוכר קישות או ירק, והן מביאין וצוברין לפניו -- הלוקח ממנו מעשר מכל קישות וקישות, ומכל אגודה ואגודה, ומכל תמרה ותמרה.

ג) הלוקח מבעל הבית, וחזר ולקח ממנו שנייה -- מעשר מזה על זה, אפילו משתי קופות, ואפילו משתי עיירות: שחזקתו שאינו מוכר אלא משלו.

ד) בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק -- בזמן שמביאין לו מגינותיו, מעשר מאחד על הכול; ובזמן שמביאין לו מגינות אחרות -- אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שנייה, לא יעשר מזה על זה.

ה) הלוקח פת מן הנחתום, לא יעשר מן החמה על הצוננת -- שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום משל אחד. [ו] הלוקח מן הפלטר -- אף על פי שהן דפוסין הרבה, מעשר מאחד על הכול: שהנחתום שהוא מוכר לפלטר, עושה עיסתו דפוסין הרבה.

ו) אבל הלוקח מן המנפול, מעשר מכל דפוס ודפוס -- שהמנפול לוקח משני נחתומין. [ז] תשעה מנפולין שלוקחין מעשרה נחתומין -- הואיל ואחד מהן לוקח משניים, כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס.

ז) [ח] הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה -- מעשר מכל אחת ואחת. ובתמרים ובגרוגרות, בולל הכול ומעשר: אימתיי, בזמן שהמתנה מרובה; אבל במתנה מועטת, מעשר מכל מתנה ומתנה.

ח) [ט] שחק את הפת ועשה אותה פירורין, ואת הגרוגרות ועשה אותן דבילה -- מעשר מאחד על הכול. [י] פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין, והותירו פרוסות -- מעשר מכל אחת ואחת.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי

הלכות מעשר שני ונטע רבעי. יש בכללן תשע מצוות -- שלוש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להפריש מעשר שני; (ב) שלא להוציא דמיו בשאר צורכי בני אדם, חוץ מאכילה ושתייה וסיכה; (ג) שלא לאוכלו בטומאה; (ד) שלא לאוכלו באנינות; (ה) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים; (ו) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלים; (ז) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלים; (ח) להיות נטע רבעי כולו קודש, ודינו להיאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר; (ט) להתוודות וידוי המעשר. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א

א) אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה, מפרישין מעשר שני, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך" (דברים יד,כב); ובשנה שלישית ושישית, מפרישין מעשר עני, חלף מעשר שני, כמו שביארנו.

ב) באחד בתשרי, הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטנייות וירקות; וכל מקום שנאמר ראש השנה סתם, הוא אחד בתשרי. ובחמישה עשר בשבט, ראש השנה למעשר האילנות.

ג) כיצד, תבואה וקטנייות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית -- אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני; ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני.

ד) וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית -- אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית -- אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני; ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא. [ג] והחרובין -- אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא: הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרים.

ה) ייראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן -- שאינן ראויין למאכל רוב אדם, והן הן שמעשרותיהן מדברי סופרים; אבל שאר החרובין, ייראה לי שהן כשאר פירות האילן.

ו) [ד] הירק, בשעת לקיטתו עישורו. כיצד, אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית -- אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה, מפרישין ממנו מעשר עני; ואם נלקט ברביעית, מעשר שני.

ז) [ה] וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן -- הרי הוא כירק, והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט בשלישית אחר חמישה עשר בשבט -- מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמר בשנייה; נלקט בה קודם חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר שני. וכן אם נלקט ברביעית קודם חמישה עשר בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני. [ו] ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית -- אפילו הייתה כזית ונעשת ככד, חייבת במעשרות.

ח) [ז] האבייונות של צלף -- נותנין עליהן חומרי אילן, וחומרי זרעים: שאם היו משנה שנייה שנכנסו לשלישית, ונלקטו קודם חמישה עשר בשבט -- מפרישין מעשר ראשון, ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו; ואחר שפודהו, נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני. ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.

ט) [ח] האורז והדוחן והפרגין והשומשמין -- אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה -- אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי, ומתעשרין להבא. וכן פול המצרי -- אף על פי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחר ראש השנה, צובר גורנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכול כאחד: שהכול הולך אחר גמר הפרי.

י) [ט] הבצלים הסריסים שמנע מהן מים שלושים יום לפני ראש השנה, ושל בעל שמנע מהן שלוש עונות לפני ראש השנה -- מתעשרין לשעבר; מנע מהן פחות מכאן -- אף על פי שהתחילו ליבש קודם ראש השנה, מתעשרין להבא.

יא) [י] פול המצרי שהביא שליש לפני ראש השנה -- אם זרעו לזרע, מתעשר לשעבר; זרעו לירק, מתעשר להבא. זרעו לזרע ולירק, או שזרעו לזרע וחשב עליו לירק -- מעשר מזרעו על ירקו, ומירקו על זרעו.

יב) לא הביא שליש לפני ראש השנה -- אם זרעו לזרע, זרעו מתעשר לשעבר; וירקו, בשעת לקיטתו: והוא שליקט ממנו, לפני ראש השנה; אבל אם ליקט אחר ראש השנה -- בין ירקו בין זרעו, מתעשר להבא.

יג) זרעו לזרע, וחשב עליו לירק -- הולכין אחר מחשבתו. זרעו לירק, וחשב עליו לזרע -- אין מחשבת זרע חלה עליו, אלא אם כן מנע ממנו שלוש ארייות: והוא שהביא שליש, לפני ראש השנה; אבל אם הביא לאחר ראש השנה, אף על פי שלא נמנע מלארות ממנו שלוש ארייות.

יד) זרעו לזרע, ועשה כולו קצצים גמורים לפני ראש השנה -- זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו; מקצתו עשה קצצין גמורין, ומקצתו לא עשה -- זה הוא שאמרו צובר גורנו לתוכו, ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו.

טו) [יא] פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית -- הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה -- מפריש מעשר שני מן הכול, אבל לא מעשר עני: שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש; ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הן או פירות שלישית, מפריש מהן מעשר שני.

טז) [יב] כל הפטור ממעשר ראשון, פטור מן השני ומן העני; וכל שחייב בראשון, חייב בהן. וכל התורם, מעשר; וכל שאינו תורם, אינו מוציא מעשר זה. וכל מי שאם תרם, תרומתו תרומה -- כך אם עישר מעשר זה, הרי הוא מעשר; וכל מי שאין תרומתו תרומה -- כך אם הוציא מעשר זה, אינו מעשר.

יז) [יג] פירות שהוציא מהן מעשר ראשון, קודם שייקבעו למעשר -- הרי זה אוכל מהן עראי, קודם שיוציא מעשר שני: שאין הראשון קובע לשני. אבל משנקבעו למעשר -- אף על פי שהוציא את הראשון, אסור לאכול מהן עראי, עד שיוציא את השני, או את מעשר עני.

יח) [יד] מעשר שני -- הואיל והוא טעון הבאת מקום, אין מביאין אותו מחוצה לארץ, כבכור בהמה; לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריה. וייראה לי, שמעשר שני שמפרישין בארץ שנער ובארץ מצריים, פודין אותו שם ומביאין דמיו לירושלים; וכן ייראה לי, שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני, אלא כדי לקבוע מעשר עני -- כדי שיהיו עניי ישראל סומכין עליהן.