הלכות אישות פרק כד

א) הנושא את האיילונית, ולא היו לו בנים, ולא אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה -- אף על פי שכופין אותו ומוציא, הרי היא ככל הנשים, ויש לה כתובה, ושאר תנאי כתובה; וכן זוכה הבעל, במה שזוכה בשאר הנשים. [ב] אבל הנושא אישה, ולא הכיר בה, ונמצאת איילונית, או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה -- אין להן עיקר כתובה, ולא תנאי מתנאי כתובה, אבל תוספת, יש להן; ואין להן מזונות, ואפילו לאחר מותו. וכשכופין אותו ומפרישין ביניהן, אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.

ב) [ג] ולמה אין להן עיקר, ויש להן תוספת -- העיקר שהוא תקנת חכמים, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה, והרי היא עומדת -- אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות; לפיכך יש לה תוספת -- שאין מעשיה הם הגורמין לה להיאסר, אחר הנישואין, אלא אסורה הייתה, מקודם.

ג) [ד] ולמה לא חלקו בשנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום -- מפני שהיא מדברי סופרים, עשו בה חיזוק.

ד) אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה -- יש לה כתובה: שחייבי לאוין שהכיר בה, רצה ליזוק בנכסיו; וחייבי עשה, איסורן קל. ויש לשתיהן, מזונות לאחר מותו; וכן אם לוותה ואכלה, חייב לשלם. וכשכופין אותן להוציא, מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה.

ה) הממאנת -- אין לה עיקר כתובה, אבל תוספת יש לה; ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. ואם לוותה כשהייתה תחתיו, ואכלה, ואחר כך מיאנה -- אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל.

ו) מי שזינת תחת בעלה -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה: שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה.

ז) והיאך דין נשים אלו בנדוניה שלהן -- כל אישה שנדוניתה קיימת, אפילו זינת, נוטלת שלה, והולכת; ואם הייתה שנייה או מחייבי עשה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, או שהייתה איילונית או מחייבי לאוין, והכיר בה -- הרי היא בנדוניתה ככל הנשים. [ח] נכסי צאן ברזל, חייב באחריותן; ונכסי מלוג, מה שנגנב או שאבד, אבד לה.

ח) הייתה איילונית או מחייבי לאוין, ולא הכיר בה -- כל מה שאבד או נגנב או בלה עד שנשחק מנכסי צאן ברזל, אין הבעל חייב לשלם: שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. וכל שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם -- היפך מכל הנשים: מפני שאין שם אישות גמורה, לא זכה בנכסי מלוג. [ט] והממאנת -- אין לה בליות כלל: שאין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב, בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל; אלא נוטלת הנמצא לה, ויוצאה.

ט) [י] מי שזינת תחת בעלה -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת; ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן, נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה; ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד.

י) [יא] ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה -- יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שאינה קוצה לה חלה; או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, ואין צריך לומר שקצים ונבילות, אלא דברים שאינם מעושרין.

יא) והיאך ייוודע דבר זה: כגון שאמרה לו, פירות אלו פלוני הכוהן תיקנם לי, ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה, ופלוני החכם טיהר לי את הכתם -- ואחר שאכל, או בא עליה, שאל אותו פלוני ואמר, לא היו דברים מעולם; וכן אם הוחזקה נידה בשכנותיה, ואמרה לבעלה, טהורה אני, ובא עליה.

יב) ואיזו היא דת יהודית -- הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששיערה מכוסה במטפחת; או שהייתה טווה בשוק, וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחייה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק, ומראה זרועותיה לבני אדם; או שהייתה משחקת עם הבחורים; או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם, עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה.

יג) עזרא תיקן שתהיה אישה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה, משום צניעות; ואם לא חגרה, אינה עוברת על דת, ולא הפסידה כתובתה. וכן אם יצתה בראשה פרוע, מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושיערה מכוסה במטפחת, אינה עוברת על דת.

יד) העוברת על דת -- צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה: עברה בינו לבינה, וידע שהיא עוברת על דת, והתרה בה בלא עדים, וחזרה ועברה -- הוא טוען ואומר, עברה אחר התראה, והיא אומרת, לא עברתי כלל, או לא התרה בי -- אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה, אחר שתישבע שלא עברה: שאם תודה שעברה אחר התראה, אין לה כלום.

טו) כיצד היא יוצאה משום שם רע -- כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד, כגון שהייתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המיטה, והיא לובשת המכנסיים או חוגרת איזורה; או שמצאו רוק לח, למעלה מן הכילה; או שהיו שניהן יוצאין ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו; או שראו אותו מנשק על פי חלוקה; או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה; או שנכנסו זה אחר זה, והגיפו הדלתות; וכיוצא בדברים אלו. אם רצה בעלה להוציאה, תצא ואין לה כתובה; ואין זו צריכה התראה.

טז) עוברת על דת משה או דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער -- אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא; ואף על פי שלא הוציא, אין לה כתובה: שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות; אבל אלו הפרוצות, אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה, וקלה להוציאה.

יז) מי שראה אשתו שזינת, או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינן וסומכת דעתו על דבריהן שזינת אשתו, בין שהיה האומר איש, בין שהייתה אישה -- הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה; וייתן כתובתה: ואם הודת לו שזינת, תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה; אבל בדברי אחר, אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.

יח) אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה, אין משגיחין בדבריה -- שמא עיניה נתנה באחר; אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת, ואיבדה הבליות -- שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו -- עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהן ברצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא.

יט) האישה שזינת תחת בעלה בשגגה, או באונס -- הרי זו מותרת לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג): הא נתפשה, מותרת, בין שאנסה גוי, בין שאנסה ישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס, אף על פי שסופה ברצון, ואפילו אמרה הניחו לו, שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו -- הרי זו מותרת, שהיצר לבשה, ומתחילתה, באונס הייתה.

כ) נשים שגנבו אותן ליסטים -- הרי הן כשבויות שהן אנוסות, ומותרות לבעליהן; ואם הניחום, והלכו לליסטים מעצמן, הרי אלו ברצון, ואסורות לבעליהן. ודין הנאנסת ודין השוגגת אחד הוא, שהשגגה צד אונס יש בה.

כא) במה דברים אמורים, בשהיה בעלה ישראל; אבל אשת כוהן ששגגה או שנאנסה, אסורה לבעלה -- שהרי נעשת זונה מכל מקום, והוא אסור בזונה, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. [כב] ואחד אשת ישראל או אשת כוהן שנאנסה, כתובתה קיימת, העיקר והתוספת; ולא הפסידה מכתובתה כלום. וכופין את הכוהן ליתן לה כתובתה, ולגרשה.

כב) [כג] אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי, או שגגתי ונבעלתי לאחר -- אינו חושש לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר; ואם הייתה נאמנת לו, או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו -- יוציא, וייתן כתובה.

כג) [כד] האומר לאשתו בפני שניים, אל תיסתרי עם פלוני, ונכנסה עימו לסתר בפני שני עדים, ושהת כדי טומאה -- הרי זו אסורה על בעלה, עד שישקנה מי המרים, כמו שיתבאר בהלכות סוטה. ואם מת קודם שישקנה, אין לה כתובה, ואף על פי שלא מצאו דבר מכוער -- שאין לך דבר מכוער יותר מזה. והיום, שאין שם מי סוטה, נאסרה עליו איסור עולם; ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר.

כד) [כה] אמר לה בינו לבינה, אל תיסתרי עם פלוני, וראה אותה שנסתרה עימו, ושהת כדי טומאה -- הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה; וחייב להוציא וייתן כתובה. ואם הודת שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתובה; ולפיכך משביעה על זה, ואחר כך ייתן כתובתה.