הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק יא

א) מצות עשה להתוודות לפני ה', אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ -- וזה הוא הנקרא וידוי מעשר. [ב] ואין מתוודין וידוי זה, אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, שנאמר "כי תכלה לעשר... ואמרת לפני ה' אלוהיך ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יב-יג).

ב) [ג] אימתיי מתוודין, במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, שנאמר "כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברגל שכל המעשרות כלין בו; ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא וכל פירות שלישית נתעשרו, בין פירות האילן בין פירות הארץ.

ג) [ד] אין מתוודין אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי המעשר; ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, חייב לבער ולהתוודות. [ה] ווידוי זה נאמר בכל לשון, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו,יג), בכל לשון שאתה אומר. וכל אחד ואחד, אומרו בפני עצמו; ואם רצו רבים להתוודות כאחד, מתוודין. [ו] ומצותו במקדש, שנאמר "ואמרת לפני ה' אלוהיך"; ואם התוודה בכל מקום, יצא.

ד) [ז] אינו מתוודה, עד שלא יישאר אצלו אחד מן המתנות -- שכן הוא אומר בוידוי "ביערתי הקודש מן הבית..." (דברים כו,יג). וערב יום טוב האחרון, היה הביעור; ולמחר מתוודין.

ה) [ח] כיצד הוא עושה, אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר, נותנה לכוהן; מעשר ראשון, נותנו ללוי; מעשר עני, נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי, או נטע רבעי, או מעות פדייתן -- הרי זה מבער אותן, ומשליך לים או שורף; נשאר אצלו מעשר שני של דמאי, אינו חייב לבערו. נשאר אצלו ביכורים, הרי הן מתבערין בכל מקום.

ו) [ט] במה דברים אמורים ששורף ומבער, בשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאוכלן כולן, קודם שייכנס יום טוב. אבל אם נשאר לו תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי, אינו צריך לבערו -- שהתבשיל כמבוער; וכן יין ותבלין, הרי הן כמבוערין.

ז) [י] פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור, אינן מעכבין אותו להתוודות; ואינו חייב לבער אותן.

ח) [יא] מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו, והגיע יום הביעור -- הרי זה קורא שם למתנות, ומזכה להן לבעליהן על גב קרקע, או למי שזוכה להן לבעליהן; ומתוודה למחר: שנתינת המיטלטלין על גבי קרקע, אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק; אבל אינו יכול להקנות להן המעשרות בחליפין, מפני שנראה כמכירה -- והמעשרות והתרומות, נאמר בהן נתינה לא מכירה.

ט) [יב] ומניין שאינו יכול להתוודות, עד שיוציא כל המתנות -- שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג): הקודש -- זה מעשר שני ונטע רבעי, הקרויין קודש; מן הבית -- זו חלה, שהיא המתנה של כוהנים בבית. "נתתיו ללוי" (דברים כו,יג), זה מעשר ראשון; "וגם נתתיו" (שם) -- מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר. "לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כו,יב; דברים כו,יג) -- זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאין לקט שכחה ופיאה מעכבין את הוידוי.

י) [יג] וצריך להפריש המתנות על הסדר, ואחר כך יתוודה, שנאמר "ככל מצוותך אשר ציוויתני" (דברים כו,יג): הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתוודות; נשרף טבלו, אינו יכול להתוודות -- שהרי לא הפריש מתנות, ולא נתנן לבעליהן. ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכוהנים, לא היו מתוודין, שנאמר "וגם נתתיו ללוי" (שם).

יא) [יד] מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד, מתוודה -- שעיקר הוידוי במעשר הוא; וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד, מתוודה, שנאמר "ביערתי הקודש" (דברים כו,יג) -- הקודש הראשון, שהוא הביכורים. אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה, אינו מתוודה -- שאין התרומה טעונה וידוי, אלא בכלל שאר המתנות.

יב) [טו] "לא עברתי ממצוותיך" (דברים כו,יג) -- שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. "ולא שכחתי" (שם) -- שלא שכח מלברכו, ומלהזכיר שמו עליו. "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד) -- הא אם אכלו באנינה, אינו מתוודה. "ולא ביערתי ממנו בטמא" (שם) -- הא אם הפרישו בטומאה, אינו מתוודה. "ולא נתתי ממנו למת" (שם) -- שלא לקח ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתנו לאוננים אחרים. "שמעתי בקול ה' אלוהיי" (שם), שהביאו לבית הבחירה. "עשיתי ככול אשר ציוויתני" (שם) -- ששמח ושימח בו, שנאמר "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו,יא). [טז] "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים... כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו,טו), זו בקשה שייתן טעם בפירות.

יג) [יז] ישראל וממזרים, מתוודין; אבל לא גרים ועבדים משוחררים, מפני שאין להם חלק בארץ -- והרי הוא אומר "כאשר נשבעת לאבותינו" (דברים כו,טו). כוהנים ולויים מתוודין -- שאף על פי שלא חלקו בארץ, יש להם ערי מגרש.