הלכות מכירה פרק ט

א) המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בעשרה אפילו היה שוה מאה כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט.

ב) הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אף על פי שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח ההקדש, וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואם הוקר החפץ חוזר בו שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו, ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע.

ג) נכסי יתומים הרי הן כהקדש, כיצד יתומים שמכרו פירות ונמשכו מהן הפירות ועדיין לא לקחו הדמים והוקרו הפירות חוזרין בהן, שאין נכסי יתומים נקנין אלא בכסף כהקדש, הוזלו הפירות לא יהיה כח הדיוט יותר חמור מכחן.

ד) וכן אם לקחו הדמים ועדיין לא נמשכו פירותיהן והוקרו, חוזרין כשאר ההדיוטות, אבל אם הוזלו הפירות ורצו הלקוחות לחזור בהן, חוזרין ומקבלין מי שפרע כדינם עם שאר העם, שאם נחייב אותם ליקח הפירות כדין תורה הרי זה רעה ליתומים, שאם יהיה דינם כך כשיצטרכו למכור לא ימצאו מי יתן להם דמים.

ה) וכן יתומים שלקחו פירות ומשכו הפירות ולא נתנו הדמים והוקרו לא יהיה כח הדיוט גדול מכחן, ואם הוזלו הפירות אינן חוזרין, שזו רעה להם כשיצטרכו לקנות פירות לא ימצאו מי שימכור להם.

ו) נתנו הדמים ולא משכו הפירות והוזלו הפירות חוזרין לא יהיה כח הדיוט גדול מכחן, הוקרו אם רצו המוכרים לחזור בהן חוזרין ומקבלין מי שפרע, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות יאמר להם המוכר נשרפו הפירות שלקחת או אבדו באונס וכבר נעשו ברשותכם משעת נתינת המעות.

ז) בארבעה פרקים בשנה העמידו דבריהם על דין תורה בבשר מפני שהעם כולן צריכין לבשר, ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, כיצד היה לטבח שור אפילו שוה מאה דינרין ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור אינו יכול לחזור בו, אלא משחיטין את הטבח בעל כרחו, וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח, לפיכך אם מת השור מת ללוקח.