הלכות כלי המקדש פרק ט

א) כיצד מעשה הציץ, עושה טס של זהב רוחב שתי אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן. וכותב עליו שני שיטין, קודש לה' -- קודש מלמטה ולה' מלמעלה. ואם כתבו בשיטה אחת, כשר; ופעמים, כתבוהו בשיטה אחת. [ב] והאותייות בולטות בפניו -- חופר את האותייות מאחריו, והוא מודבק על השעווה, עד שבולט. והוא נקוב בשתי קצותיו; ופתיל תכלת למטה נכנס מנקב לנקב, כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף.

ב) [ג] המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין שנים עשר; ופיו ארוג בתחילת אריגתו. ואין לו בית יד, אלא נחלק כנפיים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים. ואין מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד. והקורע פי המעיל -- לוקה, שנאמר "לא ייקרע" (שמות כח,לב); והוא הדין לכל בגדי כהונה, שהקורע אותם דרך השחתה לוקה.

ג) [ד] ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני, כל מין משלושתן שזור שמונה, לפי שנאמר בשוליו "מושזר" (שמות לט,כד); נמצאו חוטי השוליים ארבעה ועשרים. ועושה אותן כמין רימונים שלא פתחו פיהן, ותולה אותן במעיל. ומביא שבעים ושניים זוגין, ובהם שבעים ושניים ענבולים -- הכול זהב; ותולה בו שלושים ושישה בשולי כנף זה, ושלושים ושישה בשולי כנף זה; והזוג עם הענבול התלוי בין שניהם כאחד, נקרא פעמון. עד שיהיו שוליו משני צדדיו, פעמון ורימון פעמון ורימון.

ד) [ה] הזהב שבאריגת האיפוד והחושן האמור בתורה, ככה הוא מעשהו -- לוקח חוט אחד זהב טהור, ונותנו עם שישה חוטין של תכלת, וכופל השבעה חוטין כאחד; וכן הוא עושה חוט זהב עם שישה של ארגמן, וחוט אחד עם שישה של שני, וחוט אחד עם שישה של פשתן: נמצאו ארבעה חוטי זהב, ונמצאו כל החוטים שמונה ועשרים, שנאמר "וירקעו את פחי הזהב... לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן, ובתוך תולעת השני ובתוך השש" (שמות לט,ג) -- מלמד שחוט הזהב כפול בתוכן.

ה) [ו] כיצד מעשה החושן, אורג בגד מעשה חושב מן הזהב והתכלת והארגמן ותולעת השני והשש על שמונה ועשרים חוטין, כמו שביארנו -- אורכו אמה ורוחבו זרת; וכופלו לשניים: נמצא זרת על זרת מרובע. וקובע בו ארבעה טורים של אבן המפורשים בתורה -- כל אבן מהן מרובע, ומושקע בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו.

ו) [ז] ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם -- ונמצא כותב על האודם ראובן, ועל ישפה בנימין; וכותב בתחילה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקוב, וכותב למטה מבנימין שבטי יה -- כדי שיהיו כל האותייות מצויות שם.

ז) [ח] ועושה על ארבע זווייות של חושן ארבע טבעות זהב. ונותן בשתי הטבעות של מעלה שהחושן נתלה בהן שתי עבותות הזהב, והן הנקראים שרשרות; ונותן בשתי טבעות של מטה שהן כנגד הדדים, שני פתילי תכלת.

ח) [ט] האיפוד -- רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו מכנגד אצילי הידיים מאחוריו עד הרגליים. ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן, שחוגרין אותו בהן; והן הנקראין חשב האיפוד. והכול ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, על עשרים ושמונה חוטין -- כמעשה החושן.

ט) ותופר עליו שתי כתפות, כדי שיהיו על כתפות הכוהן. וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע, מושקע בבית של זהב; ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים, שישה על אבן זו ושישה על אבן זו כתולדותם, וכותב שם יוסף, יהוסף: ונמצאו חמש ועשרים אות באבן זו, וחמש ועשרים אות באבן זו; וכך היו כתובין.

י) והאבן שכתוב בה ראובן, על כתפו הימנית; והאבן שכתוב בה שמעון, על כתפו השמאלית. ועושה בכל כתף שתי טבעות -- אחת מלמעלה בראש הכתף, ואחת מלמטה לכתף למעלה מן החשב; ונותן שתי עבותות זהב בשתי טבעות של מעלה, והן הנקראין שרשרות. וזו היא צורת האיפוד.

יא) [י] ואחר כך מכניס קצות העבותות של חושן, בטבעות של מעלה בכתפות האיפוד; ומכניס שני פתילי התכלת שבשולי החושן, בשתי הטבעות של מעלה מחשב האיפוד. ומורידין את השרשרות שבטבעות כתפות האיפוד, עד טבעות החושן העליונות -- כדי שידבקו זה בזה, ולא ייזח החושן מעל האיפוד. וכל המזיח חושן מעל האיפוד, ומפרק חיבורן דרך קלקול -- לוקה.

יב) [יא] נמצא כשלובש האיפוד עם החושן -- יהיה החושן על ליבו בשווה, והאיפוד מאחריו, וחשב האיפוד קשור על ליבו תחת החושן, ושתי כתפות האיפוד על שתי כתפיו; ושתי עבותות זהב יורדות מעל כתפיו מכאן ושתי עבותות זהב מכאן, מכתפות האיפוד עד טבעות החושן; ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו, משתי טבעות החושן התחתונות עד שתי טבעות כתפות האיפוד התחתונות, שהן למעלה מן החשב.

---

הלכות כלי המקדש פרק י

א) כיצד סדר לבישת הבגדים -- לובש המכנסיים תחילה, וחוגר את המכנסיים למעלה מטבורו מעל מותניו; ואחר כך לובש הכותונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו, ומקיפו כרך על כרך עד שגומר, וקושר. [ב] על האבנט מפורש בקבלה, "ולא יחגרו, ביזע" (יחזקאל מד,יח) -- במקום שמזיעין; וכך קיבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים, ותירגם על ליבהון יסרון. ואחר כך צונף במצנפת כמין כובע.

ב) [ג] כוהן גדול -- אחר שחוגר באבנט, לובש המעיל, ועל המעיל האיפוד והחושן; וחוגר בחשב האיפוד על המעיל מתחת החושן, ולפיכך נקרא "מעיל האיפוד" (שמות כח,לא). ואחר כך צונף במצנפת, וקושר הציץ למעלה מן המצנפת; ושיערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת.

ג) [ד] מצות עשה לעשות בגדים אלו, ולהיות הכוהן עובד בהן, שנאמר "ועשית בגדי קודש" (שמות כח,ב), "ואת בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות" (שמות כט,ח). וכוהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו, או כוהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו -- הוא הנקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה; וחייב מיתה בידי שמיים, כזר ששימש, שנאמר "וחגרת אותם אבנט... והייתה להם כהונה" (שמות כט,ט): בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם -- אלא הרי הם כזרים, ונאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר א,נא).

ד) [ה] כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך יתר בגדים, כגון שלבש שתי כותונות או שני אבנטים, או כוהן הדיוט שלבש בגדי כוהן גדול ועבד -- הרי זה מחלל העבודה, וחייב מיתה בידי שמיים.

ה) [ו] נאמר בבגדי כהונה "על בשרו ולבשם" (ראה ויקרא ו,ג; ויקרא טז,ד), מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים; אפילו נימה אחת, או עפר, או כינה מתה, אם הייתה בין בשרו לבגד -- הרי זו חציצה, ועבודתו פסולה. לפיכך אין הכוהן יכול לעבוד בתפילין של יד, שהרי חוצצת; אבל של ראש, אינה חוצצת, ואם רצה להניחן בשעת העבודה, מניח.

ו) [ז] וצריך להיזהר בשעה שלובש, שלא יהיה אבק בין בגדו לבשרו, ולא כינה, אף על פי שהיא בחיים; ושלא תיכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו, עד שיתרחק הבגד מעליו; ולא יכניס ידו תחת חלוקו לחוך, ולא ייצא שיערו מן הבגד, ולא יהיה בבגד נימה מדולדלת. ואם היה שם אחד מכל אלו בשעת עבודה, עבודתו כשרה.

ז) [ח] כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים, כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו -- אם היה בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, הרי זה חוצץ ופוסל; פחות מכן, אינו חוצץ. ואם היה צלצול קטן, הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו, הרי זה פוסל, ואף על פי שאין בו שלוש על שלוש.

ח) [ט] כוהן שלקה באצבעו, מותר לכרוך עליה גמי בשבת, או בגד שאין בו שלוש על שלוש, ועובד; ואם נתכוון להוציא דם, אסור. והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לבגד, בשעת עבודה.

ט) [י] עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים -- ואף על פי שלא היו נשאלין בהן. ומפני מה לא היו שואלין בהן, מפני שלא הייתה שם רוח הקודש, וכל כוהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו, אין נשאלין בו.

י) [יא] וכיצד שואלין, עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן. ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמו שמתפלל בינו לבין עצמו.

יא) ומיד רוח הקודש לובשת את הכוהן, ומביט בחושן, ורואה במראה הנבואה, עלה או לא תעלה -- באותייות שבולטות מן החושן כנגד פניו. ואומר לו עלה, או לא תעלה.

יב) ואין שואלין על שני דברים כאחד; ואם נשאל, משיבין על הראשון בלבד. ואין נשאלין בהן להדיוט, אלא למלך, או לאב בית דין, או למי שצורך הציבור בו -- שנאמר "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד..." (במדבר כז,כא), זה הוא המלך; "וכל בני ישראל" (שם), זה הוא משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו; "וכל העדה" (שם), אלו בית דין הגדול.

יג) זה שאתה מוצא בדברי נביאים שכוהנים רבים היו חוגרין איפוד בד -- לא היו כוהנים גדולים, שאין האיפוד של כוהן איפוד בד; אף הלויים היו חוגרין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו "נער, חגור איפוד בד" (שמואל א ב,יח). אלא איפוד זה -- היו חוגרים אותו בני הנביאים, ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כוהן גדול, שמדבר על פי האיפוד והחושן ברוח הקודש.

---

הלכות ביאת המקדש

הלכות ביאת המקדש. יש בכללן חמש עשרה מצוות -- שתי מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא ייכנס כוהן שיכור למקדש; (ב) שלא ייכנס לו כוהן פרוע ראש; (ג) שלא ייכנס לו כוהן קרוע בגדים; (ד) שלא ייכנס כוהן בכל עת להיכל; (ה) שלא ייצא כוהן מן המקדש; (ו) לשלח טמאים מן המקדש; (ז) שלא ייכנס טמא למקדש; (ח) שלא ייכנס טמא להר הבית; (ט) שלא ישמש טמא; (י) שלא ישמש טבול יום; (יא) לקדש העובד ידיו ורגליו; (יב) שלא ייכנס בעל מום להיכל ולמזבח; (יג) שלא לעבוד בעל מום; (יד) שלא יעבוד בעל מום עובר; (טו) שלא יעבוד זר. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות ביאת המקדש פרק א

א) כל כוהן הכשר לעבודה -- אם שתה יין, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס ועבד, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא תמותו" (ויקרא י,ט): והוא ששתה יין רביעית חי בבת אחת, מיין שעברו עליו ארבעים יום; אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך ארבעים יום, אפילו יתר מרביעית -- פטור, ואינו מחלל עבודה.

ב) שתה יתר מרביעית מן היין, אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט -- חייב מיתה, ופוסל העבודה.

ג) [ב] היה שיכור משאר המשכרין, אסור להיכנס למקדש; ואם נכנס ועבד, והוא שיכור משאר המשכרין, אפילו מן החלב או מן הדבילה -- הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה: שאין חייבין מיתה, אלא על היין בשעת עבודה; ואין מחלל עבודה, אלא שיכור מן היין.

ד) [ג] וכשם שאסור לכוהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כוהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי; אפילו אכל תמרים או שתה חלב, ונשתבשה דעתו מעט -- אל יורה, שנאמר "ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י,יא). ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה, עד שיידעוהו הצדוקיים -- מותר: כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא בזה.

ה) [ד] ומותר לשיכור ללמד תורה, ואפילו הלכות ומדרשות -- והוא, שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד -- שלימודו הוראה היא.

ו) [ה] שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט, או הלך כדי מיל -- כבר עבר היין, ומותר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג -- שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו; אלא ישהה לפי השכרות, עד שלא יישאר משכרותו שום דבר בעולם.

ז) [ו] אנשי משמר -- מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימי שבתן: ואפילו שאר בתי אבות של משמר, שאין עבודתם היום -- שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של יום, ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייעם. ואנשי בית אב של אותו היום, אסורים לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו, ועדיין לא סר יינו מעליו.

ח) [ז] כל כוהן שיודע מאיזה משמר הוא, ומאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו, קבועים הם בעבודה היום -- אסור לו לשתות כל אותו היום; היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו -- אסור לו לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה.

ט) לא היה מכיר משמרתו, ולא בית אבותיו -- הדין נותן שאסור לשתות לעולם; אלא תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד -- שאינו יכול לעבוד, עד שייקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.

י) [ח] כוהן שגידל שיערו, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס, ועבד, חייב מיתה בידי שמיים כשיכור שעבד, שנאמר "ויין לא ישתו, כל כוהן; וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו" (ראה יחזקאל מד,כ-כא) -- מה שתויי יין במיתה, אף מגודלי פרע במיתה. [ט] ואין פרועי הראש מחללין עבודה -- אף על פי שהוא במיתה, עבודתו כשרה.

יא) [י] כשם שאין הכוהנים מוזהרין על היין, אלא בשעת ביאה למקדש -- כך אין אסורין לגדל פרע, אלא בשעת ביאה למקדש. במה דברים אמורים, בכוהן הדיוט. אבל כוהן גדול -- אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש; ולפיכך נאמר בו "את ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י).

יב) [יא] כמה הוא גידול הפרע, שלושים יום כנזיר, שנאמר בו "גדל פרע" (במדבר ו,ה), ואין נזירות פחותה משלושים יום; לפיכך כוהן הדיוט העובד, מגלח משלושים יום לשלושים יום. [יב] ואנשי משמר אסורין לספר ולכבס בשבתן, כדי שלא יעלו למשמרן כשהן מנוולין, אלא מגלחין ורוחצין ומכבסין, קודם שיעלו.

יג) מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל, מותר לגלח ברגל; אבל אם שלמה בערב הרגל, אינו מגלח אלא בערב הרגל.

יד) דין קרועי בגדים, ודין פרועי ראש -- אחד הוא, שנאמר "ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (ויקרא י,ו): הא אם עבד והוא קרוע בגדים, חייב מיתה בידי שמיים, אף על פי שעבודתו כשרה, ולא חיללה.

טו) ייראה לי שכל כוהן הכשר לעבודה, אם נכנס מן המזבח ולפנים, והוא שתוי יין, או שיכור משאר המשכרין, או פרוע ראש, או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים -- אף על פי שלא עבד, הרי זה לוקה: הואיל והוא ראוי לעבודה, ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה -- והרי הוא מוזהר שלא ייכנס; ואם נכנס, לוקה.

טז) ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים, ודין היוצא משם -- אחד הוא. כיצד, כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח, או קרע בגדיו שם, ויצא -- לוקה; וכן אם עבד ביציאתו, חייב מיתה.

יז) וכן אסור לכל אדם, בין כוהן בין ישראל, להיכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים, כשהוא שתוי יין, או שיכור, או פרוע ראש דרך ניוול, או קרוע בגדים -- אף על פי שאינו באזהרה: שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש, שייכנס בו מנוול. אבל ישראל שגידל שיערו עד שנעשה מחלפת, ולא היה דרך ניוול -- הרי זה מותר להיכנס לעזרת ישראל.