הלכות שחיטה פרק יד

א) מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה ועוף טהור, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל -- ושפך את דמו, וכיסהו בעפר" (ויקרא יז,יג); לפיכך חייב לברך קודם שיכסה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם.

ב) כיסוי הדם נוהג במזומן, ובשאינו מזומן -- לא נאמר "אשר יצוד" (ויקרא יז,יג) אלא בהווה; ונוהג בחולין. ואינו נוהג במקודשין, בין קודשי המזבח בין קודשי בדק הבית; ואם עבר ושחטן, אינו חייב לכסות את דמן. [ג] שחט חיה או עוף, ואחר כך הקדישן, או הקדיש את הדם -- חייב לכסות.

ג) [ד] כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה -- צריך לכסות, ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות לאחר שבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב.

ד) [ה] השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד -- מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן. [ו] דם שנתערב במים -- אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; ואם לאו, פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותן כאילו הן מים -- אם אפשר שייראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים, חייב לכסות הכול; ואם לאו, פטור מלכסות.

ה) [ז] כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם שנייה. כיסתו הרוח, אינו צריך לכסות; חזר ונתגלה אחר שכיסתו הרוח, חייב לכסות. [ח] דם הנותז ושעל הסכין -- אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסותו. [ט] שחט ונבלע הדם בקרקע -- אם רישומו ניכר, חייב לכסות; ואם אין רישומו ניכר, הרי זה כמי שכיסתו הרוח, ופטור מלכסות.

ו) [י] אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר "אשר ייאכל" (ויקרא יז,יג); לפיכך השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו -- פטור מלכסות. וכן חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן, אינן חייבין לכסות דם שחיטתן.

ז) [יא] במה מכסין -- מכסין בעפר, בסיד, ובגבסים, בזבל דק, ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו, ובשחיקת אבנים וחרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים דקה, ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה: שכל אלו מין עפר הן.

ח) אבל אם כפה עליו כלי, או כיסהו באבנים -- אין זה כיסוי, שנאמר "בעפר" (ויקרא יז,יג); [יב] לפכיך אין מכסים בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין ומורסן, ושחיקת כלי מתכות -- לפי שאין אלו מין עפר: חוץ משחיקת הזהב בלבד -- שמכסין בה מפני שנקרא עפר, שנאמר "ועפרות זהב, לו" (איוב כח,ו), ונאמר "עד אשר דק לעפר" (דברים ט,כא).

ט) [יג] מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן, ובכוחל, ובנקרת פסילים, ובאפר, בין אפר עצים בין אפר בגדים, אפילו אפר בשר שנשרף -- שהרי כתוב "מעפר שריפת החטאת" (במדבר יט,יז); ומותר לכסות בעפר עיר הנידחת.

י) [יד] השוחט צריך שייתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט, ואחר כך יכסה בעפר; אבל לא ישחוט בכלי, ויכסה בעפר. [טו] ומי ששחט -- הוא יכסה, שנאמר "ושפך... וכיסהו" (ויקרא יז,יג); ואם לא כיסהו, וראהו אחר -- חייב לכסות: שזו מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה בשוחט לבדו.

יא) [טז] וכשמכסה -- לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו: שאין הכבוד לעצמן של מצוות -- אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר לישראל ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דבריך; ואור, לנתיבתי" (תהילים קיט,קה).