B"H
   Home About Us Book Store Online Audio Chassidus Via Telephone


Rambam
3 Chapters Per Day

Shabbos, 27 Adar, 5777
March 25, 2017

26 Adar, 5777 - March 24, 201728 Adar, 5777 - March 26, 2017

הלכות ביאת המקדש פרק ב

א) אין כוהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים; וכוהן הדיוט נכנס בכל יום לקודש לעבודה. [ב] והוזהרו כל הכוהנים והוא שלא ייכנסו לקודש או לקודש הקודשים, שלא בשעת עבודה -- שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב), זה קודש הקודשים; "מבית לפרוכת" (שם), להזהיר על כל הבית.

ב) [ג] כוהן שנכנס לקודש הקודשים בשאר ימות השנה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, או כוהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה -- חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימות" (ויקרא טז,ב). וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים, ארבע כמו שיתבאר במקומו; ואם נכנס חמישית, חייב מיתה בידי שמיים.

ג) [ד] והנכנס לקודש, חוץ לקודש הקודשים, שלא לעבודה או להשתחוויה, בין הדיוט בין גדול -- לוקה; ואינו חייב מיתה, שנאמר "אל פני הכפורת... ולא ימות" (ויקרא טז,ב) -- על קודש הקודשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

ד) [ה] כוהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד, חייב מיתה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט, שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו" (ויקרא י,ז) -- כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים, מפני גזירה זו. וכן זה שנאמר בכוהן גדול "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב) -- אינו אלא בשעת העבודה בלבד, שלא יניח עבודתו וייצא.

ה) [ו] אם כן, מפני מה נשנית אזהרה זו בכוהן גדול -- שכוהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו, ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן; ואם עבד, והוא אונן של תורה -- חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור.

ו) אבל כוהן גדול עובד כשהוא אונן, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא -- ולא יחלל" (ויקרא כא,יב) -- כלומר יישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה, ואינה מתחללת.

ז) ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר: אם בעל מום שאוכל בקודשים, אם עבד -- חילל; אונן שהוא אסור בקודשים, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד) -- דין הוא שיחלל. [ח] ואף על פי שכוהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקודשים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט). וכן אינו חולק, לאכול לערב.

ח) אונן שעבד, אינו לוקה; ומותר ליגע בקודשים, אף על פי שלא טבל: שלא עשו מעלה, אלא באכילה; אבל בנגיעה, הרי זה טהור, כמו שיתבאר במקומו.

ט) איזה הוא אונן, זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם: ביום המיתה בלבד, הוא שנקרא אונן דין תורה; ולילה, הוא מדברי סופרים. [י] ומת ששהה ימים, ואחר כך נקבר -- כל אותם הימים שאחר יום המיתה, הוא אונן מדבריהם; וכן יום הקבורה, ואינו תופש לילו.

י) לפיכך מי שמת לו מת, וקברו לאחר יום המיתה -- כל יום הקבורה, אינו מקריב ואינו אוכל בקודשים מדבריהם; וטובל, ואוכל לערב. ויום שמועה קרובה, ויום ליקוט עצמות -- הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופש לילו, ואפילו מדבריהם; לפיכך טובל, ואוכל בקודשים לערב.

יא) אבל יום המיתה -- כשם שאסור לאכול בו קודשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם: חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.

יב) [יא] האביל אינו משלח קרבנותיו, כל שבעה -- אפילו יין או עצים או לבונה; וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו -- כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה, אינו ראוי להקרבה. אבל המנודה יש בו ספק, אם משלח אם אינו משלח; לפיכך אם הקריבו עליו, נרצה.

יג) [יב] טמא שרץ וכיוצא בו, והערל -- משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהם: חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר. אבל טמא מת -- אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר.


הלכות ביאת המקדש פרק ג

א) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב; וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב). [ב] זה המחנה האמור כאן -- הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.

ב) שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת, שלושתם במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד יישב, מחוץ למחנה" (ויקרא יג,מו) -- זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים; מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו, אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו.

ג) לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלוש מחנות, שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא. [ג] ומשלחין זבין וזבות נידות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא.

ד) טמא מת, אפילו המת עצמו -- מותר להיכנס להר הבית, שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף, עימו" (שמות יג,יט), עימו במחנה הלוייה.

ה) החיל -- משלחין ממנו גויים, וטמאי מת, ובועלי נידות; אבל טבול יום נכנס לשם, שכבר טבל. [ו] עזרת הנשים, משלחין ממנה טבול יום; אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו. ואיסור טבול יום במחנה לוייה, מדברי סופרים.

ו) [ז] מעזרת ישראל ולפנים -- אפילו מחוסר כיפורים לא ייכנס לשם, שעדיין לא טהר טהרה גמורה, שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה.

ז) [ח] הטמא המשולח מהר הבית -- אם נכנס, עובר בלא תעשה ולוקה: שנאמר "ויצא אל מחוץ למחנה" (דברים כג,יא), זה מחנה שכינה; "לא יבוא אל תוך המחנה" (שם), זה מחנה לוייה.

ח) וכן מצורע שנכנס לירושלים, לוקה; אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה -- אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר "בדד יישב" (ויקרא יג,מו) -- אינו לוקה. [ט] נכנס המצורע להר הבית, לוקה שמונים; אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כיפורים שנכנס לעזרת ישראל -- אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות.

ט) [י] וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה -- כך אם נכנסו, עוברין בלא תעשה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג), זה מחנה שכינה. [יא] ומניין שאינו עובר אלא אם נכנס, אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור -- תלמוד לומר ביולדת "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד).

י) [יב] טמא שנכנס למקדש -- במזיד ענוש כרת, שנאמר "ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ -- ונשא, עוונו" (ויקרא יז,טז); בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא" (ויקרא ה,ב). ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים, או על תוספת העזרה שנתקדשה קדושה גמורה כמו שביארנו.

יא) [יג] ואיזה הוא הטמא שחייב כרת על המקדש -- כל שנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן, שכבר נתפרש בנזירות, או שייגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, שהרי הוא שני לראשון שנגע במת, או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה, שיתפרשו במקומן. [יד] כללו של דבר, כל הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת המקדש -- ואפילו אחר שטבל, עד שיעריב שמשו; אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, שאף על פי שהוא טמא טומאת שבעה -- הרי זה פטור על ביאת המקדש.

יב) [טו] וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת -- אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין תרומה, ולטמא בשר הקודשים -- הרי זה פטור על ביאת המקדש; ודברים אלו, הלכה מפי הקבלה. ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות.

יג) [טז] המכניס שרץ וכיוצא בו למקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש -- הרי זה חייב כרת, שהרי טימא מקדש ה'. אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים שנגעו במת -- פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות: שנאמר "ואם לא יכבס..." (ויקרא יז,טז) -- מפי השמועה למדו על רחיצת גופו, ענוש כרת; על כיבוס בגדיו, לוקה ארבעים.

יד) [יז] ייראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגד שנגע בו זה הטמא למת, שהן אב טומאה כמו שיתבאר. אבל בגד שהוא ראשון -- אם הכניסו למקדש, אינו לוקה עליו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

טו) [יח] וכן טמא שהכניס ידו למקדש, מכין אותו מכת מרדות; וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם, או שאכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול -- מכין אותו מכת מרדות.

טז) [יט] טמא שנכנס למקדש דרך גגות -- פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד): דרך ביאה, חייבה תורה. ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות; אפילו נכנס במגדל הפורח באוויר, מכין אותו מכת מרדות, בין שנכנס למקדש במגדל דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים.

יז) [כ] כל מקום שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו קרבן -- אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה; ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר השבת. וכשהן מוציאין, אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה -- שלא לרבות את הטומאה.

יח) [כא] אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש, ונכנס הוא תחת האוהל -- הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת.

יט) נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא שם עצמו במזיד -- ימהר וייבהל וייצא בדרך קצרה. [כב] ואסור לו לשהות, או להשתחוות, או לצאת בדרך ארוכה. ואם שהה, או שיצא בארוכה, אף על פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה, אף על פי שלא שהה -- חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא קרבן.

כ) [כג] לא החזיר פניו, אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ -- פטור, אלא אם כן שהה כשיעור. וכמה שיעור שהייתו, כדי לקרות "ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה, וישתחוו, והודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג); וזה הוא שיעור השתחוויה. [כד] ואיזו היא דרך ארוכה, כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה.

כא) יצא בקצרה, אף על פי שלא רץ, אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום -- פטור; יצא בארוכה, אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כוחו, ונמצא שיעור זמן שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה -- הואיל ויצא בארוכה, חייב.

כב) יצא בקצרה, והלך מעט ועמד ושהה מעט, וחזר והלך ושהה מעט, עד שנצטרף מכל השהייות כדי השתחוויה -- במזיד, אינו לוקה; בשוגג, אינו מביא קרבן: מפני שהדבר ספק. אבל מכין אותו מכת מרדות.


הלכות ביאת המקדש פרק ד

א) טמא שעבד במקדש -- חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמיים על עבודתו, אף על פי שלא שהה שם: שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קודשי" (ויקרא כב,ב), הרי זו אזהרה לעובד בטומאה; ולהלן הוא אומר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט) -- מה חילול האמור כאן במיתה בידי שמיים, אף כאן מיתה בידי שמיים. וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמיים, לוקין עליו.

ב) אף על פי שאם עבד בטומאה, אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכוהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בידן; ואין ממחין עליהן בכך.

ג) והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שיתחייב כרת, אלא מיתה בידי שמיים בלבד -- כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה, וביציאתו היה צינור בידו, והפך בו אבר על האש במזבח וקירב שריפתו, שכל קירוב עבודה הרי הוא כעבודה.

ד) וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו -- עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים: שנאמר "ולא יחללו שם אלוהיהם" (ויקרא כא,ו) -- מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד, שעדיין טמא הוא, שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), מכלל שעדיין לא טהר.

ה) אבל מחוסר כיפורים שעבד, אף על פי שעבודתו פסולה וחילל -- הרי זה פטור. [ה] ומניין שעבודתו פסולה -- שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה; והוא הדין לכל מחוסרי כיפורים.

ו) כוהן שעבד, ואחר כך נודע שהיה טמא -- אם היא טומאה ידועה, כל הקרבנות שהקריב פסולין: שהרי עבודתו חולין. ואם היא טומאת התהום -- הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו. ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם, וזרק -- הורצה: שהציץ מרצה על טומאת התהום, אף על פי שהוא מזיד. וכבר ביארנו טומאת התהום, בנזירות.

ז) וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין, שנאמר "והיה על מצח אהרון, ונשא אהרון את עוון הקודשים" (שמות כח,לח). אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין; ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן הייתה הטומאה הדחויה בציבור -- שהציץ מרצה עליה. [ח] ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר "והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'" (שם).

ח) [ט] כל קרבן שאין קבוע לו זמן -- אינו דוחה לא את השבת, ולא את הטומאה: שאם לא יקריב היום, יקריב למחר ולמחרת מחר. וכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן יחיד בין קרבן ציבור -- דוחה את השבת, ודוחה את הטומאה: ולא כל הטומאות הוא דוחה, אלא טומאת המת לבדה.

ט) [י] כל קרבנות הציבור, קבוע זמנן; לפיכך דוחין כולן את השבת, ואת טומאת המת. [יא] וכל קרבן מהן שקרב בטומאה, אינו נאכל; אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה, והשאר הראוי לאכילה נשרף, כשאר קודשים שנטמאו.

י) [יב] כיצד דוחין את הטומאה, הגיע זמנו של אותו קרבן, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת, או שהיו הקהל טהורין, והיו הכוהנים המקריבין אותו טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורין, והיו כלי השרת טמאים למת -- הרי זה ייעשה בטומאה; ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, וייכנסו כולם לעזרה.

יא) אבל הטמאים בטומאה אחרת, כגון זבין וזבות ונידות ויולדות וטמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהן -- לא יתעסקו ולא ייכנסו לעזרה, ואף על פי שנעשה בטומאה; ואם עברו ועשו, או נכנסו לעזרה -- חייבין כרת על הביאה, ומיתה על העבודה: שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד. [יג] ופסח שבא בטומאה, ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל -- פטורין: אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה -- הואיל ואין אני קורא בהם "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה,ג), הרי אלו פטורין.

יב) [יד] היה מקצת בית אב טמאים, ומקצתם טהורים -- אף על פי שרובם טמאי מת, לא יקריבו אלא הטהורים; היה כל בית האב טמאי מת, יביאו בית אב אחר; הייתה כל המשמרה טמאי מת, מחזרין על משמרה אחרת. אם היו רוב הכוהנים הנמצאים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים, יעשו בטומאה.

יג) [טו] ומפני מה מחזרין על הטהורים מבית אב אחר -- מפני שהטומאה לא הותרה בציבור, אלא באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה, מפני הדוחק; ואין דוחין כל דבר הנדחה, אלא במקום שאי אפשר. ומפני זה, צריכה ציץ לרצות עליה.

יד) [טז] ומניין שטומאת מת דחויה בציבור, שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט,ו): כך למדו מפי השמועה -- שאנשים יחידים הם שיידחו לפסח שני, אם היו טמאים; אבל ציבור שהיו טמאי מת, אינם נדחין, אלא הטומאה תידחה מפניהם, ויעשו פסח בטומאה. והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח, שהוא דוחה את הטומאה.

טו) [יז] והרי הדבר מפורש בכתובים, שנאמר שם "כי רבת בקהל, אשר לא התקדשו; והלויים על שחיטת הפסחים, לכול לא טהור... כי מרבית העם רבת מאפריים ומנשה יששכר וזבולון, לא היטהרו" (דברי הימים ב ל,יז-יח).

טז) ומה הוא זה שנאמר שם "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח) -- מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה, שנאמר "וייוועץ המלך ושריו וכל הקהל, בירושלים, לעשות הפסח, בחודש השני. כי לא יכלו לעשותו, בעת ההיא: כי הכוהנים לא התקדשו למדיי" (דברי הימים ב ל,ב-ג). וכבר ביארנו בקידוש החודש, שאין מעברין את השנה לכתחילה מפני הטומאה.

יז) [יח] ועוד אחרת הייתה שם באותה השנה, שעיבר חזקייה המלך את השנה ביום שלושים של אדר, שראוי להיות ראש חודש ניסן, ועשה אותו החודש אדר שני; ולא הודו לו חכמים -- שאין מעברין ביום זה, כמו שביארנו בקידוש החודש.

יח) ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה, נאמר "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח). וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו, שנאמר "כי התפלל יחזקייהו עליהם לאמר, ה' הטוב יכפר בעד" (שם); ונאמר "וישמע ה' אל יחזקייהו, וירפא את העם" (דברי הימים ב ל,כ): זה שנרצה קרבנם.


  Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    PDA
  • Palm Pilot
  • Pocket PC
  • P800
  • General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2004
    All Rights Reserved
    Chassidus.com